מקום על האדמה

  לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. אני מהרהרת לעצמי בדברי החכם באדם בזמן שיעור פילטיס וכל השבוע האחרון עובר לנגד עיני כהרף עין.

  הרצון שלי להיות מעורבת ומשפיעה על מה שקורה כאן לא חדש לי. בדיוק לפני עשרים וחמש שנים, בחודש יוני 1999 הגשתי את התזה שלי

המלחמה נמשכת. החיים זורמים במסלול לא ברור. הכעס והתסכול נוכחים ומלווים אותי יום יום. לצידם, שקט פנימי חדש זורם פנימה. זהו לא שקט של ניתוק

קמתי ביום ההולדת שלי וניסיתי לדמיין אותי נולדת. אפריל 1969, ליל הסדר, אמי נוסעת עם צירים לבית חולים תל השומר. עוד לא בת 24, שוכבת

  השבוע הסתיים הקורס הראשון לתמיכה בהריון שהעברתי עם יעל ספקטור ריין. כשהתחלנו לחשוב ביחד ולהגות אותו, די מהר הבנו שהוא יתמקד בהקשבה. לא היה

  בקיץ שבין כיתה יא' ליב' נסעתי עם משלחת של הצופים לארצות הברית. זה היה עבורי קיץ מכונן. גיליתי איך אנחנו כמדינה נראים מבחוץ (

  אני הולכת לטיול קצר בטבע הקרוב לביתי ורואה זוג פרפרים לבנים מתעופפים רוקדים יחדיו. הם מתרחקים ומתקרבים זה לזה, יוצרים שמיניות באויר ומלווים אותי

  נוף עוצר נשימה, בזים חגים מעל. סוף דצמבר והרוח מלטפת ונעימה, ובכל זאת, מלחמה. כבר שבוע שורפת לי הלשון. החניכיים גם הם לסירוגין בתחושת

  המלחמה עוזרת לי לפתח את שריר ההכלה. לעיתים עוברים עלי לילות מסויטים כי אני מדמיינת את החטופים וממש מתענה במיטה. יש לי כל מיני

  השבוע כתבתי קורות חיים. עברו המון שנים מאז שעשיתי את זה בפעם האחרונה. כמובן, לקחתי בשתי ידיי את ההזדמנות להתבונן על חיי החולפים. חיברתי

  אתמול נפגשתי עם קבוצה של אמהות אחרי לידה ודיברנו על הכלת קשת הרגשות בימים האלו. ממש בסוף, אשה צעירה ויפה אמרה – אפשר לשאול

  הזמן עובר. המלחמה ממשיכה. ההגיון שלי מנסה לשמור על הלב. עדיין, כמה פעמים ביום עולות לי המלים : לא יכול להיות. שוב ושוב השכל

  ארבעה שבועות למלחמה. הבוקר כשקמתי הרגשתי משהו אחר בבטן. הוא היה טמון עמוק בפנים, והסכים רק עכשיו לבצבץ מבפנים ולצאת החוצה. כמו שתיל שרוצה

  המציאות עולה על כל דמיון היה אבא שלי חוזר ואומר. מי היה מאמין שנעבור כזה גהנום. למרות שאני בוכה כבר מיום שלישי שעבר כמעט