השבוע התחלתי לקרוא ספר חשוב ומהפכני שנקרא "פחות זה יותר", שכתב ג'ייסון היקל הבריטי על כלכלה וקיימות. ספר שנוגע בנושאים שעיצבו את הציביליזציה האנושית עד ימינו אנו והוא מרתק ומביא נקודת מבט רעננה על קפיטליזם ואנושיות.
השבוע גם צפיתי בסרט הישראלי התיעודי "הפלה חופשית".
גם הסרט וגם הספר מומלצים מאוד. שניהם מאפשרים לנו לראות ולהבין אספקטים של שליטה שעבורי היו שומטי לסת.

*

הסרט מבהיר שכנשים, אנו עדיין לא חופשיות לבחור ושהגוף שלנו לא תמיד ברשותנו. מערכת ההפעלה של השליטה הלאומית הגברית ברחם נחשפת ונותרת עירומה כמו אשה על שולחן הניתוחים. היתה לי הרגשה שהבמאית "עושה" לממסד מה שהוא עושה לנשים. משאירה אותו ערום וחסר הגנה.

בספר, נפרשת לפנינו תמונה רחבה של מקורות הקפיטליזם והשפעתו עלינו אבל מובא גם הפתרון: קשר אנושי וההבנה שכולנו מאותו מקור ( במילים קצת אחרות ).

הרבה דברים במהלך קריאת הספר, (שעדיין לא סיימתי) התחברו לי עם המאמר המכונן "דגים אינם יכולים לראות את המים" של מרסדן וגנר על מיסוד וממסד הלידות.

וגנר מסביר איך פעמים רבות אנו לא מסוגלים להבחין במה שקורה לנו בגלל שאנחנו פשוט נמצאים בתוכו, כמו דגים בתוך המים, ואין לנו בכלל פרספקטיבה.
כמו היקל,
וגנר מדבר על המימד האנושי,
על החשיבות שלו,

על החיבור הקריטי בינינו.

וגנר טוען, שבעולם הלידה כפי שהוא מתקיים היום, יש לנו אתגרים רבים שפשוט לא נספרים, כי אנחנו לא רואים אותם וכולם קשורים לקשר האנושי או כפי שהוא מכנה אותו: המימד האנושי בלידה.

*
המפגש עם דבריו הותיקים של מרסדן וגנר, הסרט על ההפלות והקריאה בספר על הקיימות והקפיטליזם, קרו בימים הספורים שקדמו לפגישה משמעותית שלי עם חברה, מיילדת ותיקה בבית חולים גדול.

חברתי המיילדת סיפרה לי, שבחדר הלידה שבו היא עובדת, הרופאים משתמשים במכשיר אולטרה סאונד, בסוף כל לידה, כדי לבדוק איך האשה לוחצת ואיפה הראש.

האשה נמצאת בשלב השני של הלידה, כל כולה מוצפת באדרנלין כדי להוציא את התינוק החוצה,
ואז
ברגעים הכל כך אינטימיים וחשופים הללו,
נדלק האור ונכנס צוות עם עגלת אולטרה סאונד מפוארת.
טה דאם!
בבת אחת ברור מי שולט בסיטואציה.
בבת אחת ניגלה לנו ידו של מי על העליונה,
מי כאן בעל הבית.

אחרי השיחה החשובה הזו התחלתי להבין איך הכל קשור.

כמו אקדח במערכה הראשונה, אפשר היה להבין כבר לפני כמאה שנים ויותר לאן זורמת עלילת הסרט,
כשהכניסו נשים לבתי החולים והחלו לרפא אותן ממחלת הלידה.

*

לפני כמאה שנים, טכנולוגיות חדשות בשדה הלידה כמו תרופות שונות, ניתוח קיסרי ואולטרה סאונד יכלו לרפא את מי שצריכה היתה להרפא, לזהות מחלות ופתולוגיות ולהציל חיים, אבל היד שלנו כבני אדם גאוותנים היתה קלה מדי על ההדק.

כשגילינו שניתן לייצר הורמון דמוי אוקסיטוצין במעבדה, קראנו לו פיטוצין והוא משמש כיום כאחת התרופות המובהקות של "רפואת היתר".
כשגילינו את האולטרה סאונד, ביקשנו ממנו לומר ולספר לנו דברים חשובים שעד אז היו נסתרים מעינינו,
ולצד הגילוי האדיר התחלנו לשכוח את הידע שלנו, את מה שלמדנו על בשרנו, את החכמה העתיקה שלנו.
כשגילינו שאפשר לחתוך את הבטן והרחם ולהוציא משם תינוק ולהציל חיים, שכחנו שזו פעולה כירורגית לכל דבר ועניין והתחלנו להציע אותה לעיתים גם שלא היה בה צורך.

הטכנולוגיה החדשה השכיחה מאתנו את הטכנולוגיה המופלאה והעתיקה שקוראים לה גוף האדם. בד בבד שכחנו גם שהתודעה נמצאת בכל מקום בגוף שלנו ושכחנו על הדרך עוד הרבה דברים.

*

ככל שמדעי הפיזיקה והביולוגיה מתקדמים, וככל שמתפתחות שיטות טיפול ורפואה שונות ברחבי העולם, ככל שמתקבל עוד ועוד ידע שקשור לביולוגיה שלנו ולכדור הארץ בו אנו חיים, אנחנו נוכחים כאנושות שהגוף שלנו , כמו הביוספרה כולה הם טכנולוגיות מופלאות שרק התחלנו לפצח חלקיקים או שברירים מהן.

הגוף שלנו תוכנן בצורה גאונית שקשה לנו עדין לתפוס. הטכנולוגיה המדהימה, הנוספת, שאנו ממציאים כל הזמן נועדה לתמוך אותו ולא להשכיח מאתנו שהוא יודע את העבודה.

כמו שדבורה יודעת מה תפקידה בכוורת מרגע לידתה והצמח יודע את כיוון הצמיחה, כך יודע הגוף שלנו להיות בהריון וללדת.

הוא תוכנן לזה, וממש כמו במערכת הנשימה, העיכול, מערכת השרירים והשלד, לפעמים גם בו יש גם דברים שזקוקים לריפוי, שינוי, תחלופה.
נכון, לפעמים הדיסהרמוניה היא חלק מההרמוניה הגדולה שאנו לא תמיד רואים ומבינים.

פעם אמרה לי מטפלת הומאופטית שההומאופטיה נועדה לעזור לגוף לעשות את מה שהוא יודע ונראה לי ששכחנו שזה גם מה שנועדה לעשות הטכנולוגיה בשדה הלידה ובמדע הרפואה כולו.

כיום, אין לנו אפשרות ללדת ללא שימוש באביזרים טכנולוגים. הפשוטים שבהם יהיו מד לחץ דם, מכשיר לשמיעת דופק עוברי והמורכבים שבהם יהיו ניתוחים עובריים במהלך ההריון ועוד.

*

אני זוכרת את אחת הלידות הראשונות שקיבלתי כשהגעתי לעבוד בחדר לידה בלניאדו. האשה היתה חרדית והגיעה ללא בדיקות הריון. חשבתי שהיא שכחה אותן בבית אבל עד מהרה הסתבר לי שהיא לא עשתה אף בדיקה.

יצאתי מהר מהחדר וסיפרתי את זה לרחל, האחות האחראית. הייתי מזועזעת.

מה את חושבת שיצא משם? מפלצת?
היא שאלה אותי.
כן…
עניתי בכנות.
עד כדי כך הוסללתי.
עד כדי כך פחדתי.
חוסר השליטה, חוסר הידיעה מה נמצא שם בפנים טלטל אותי.
לא נכחתי עד אז באף לידה שלא הקדימו לה בדיקות כאלו או אחרות.
אחרי כמה נשימות חזרתי לחדר ואחרי כמה שעות נולדה תינוקת ורודה ויפה.

*

אין לי כל כוונה או רצון להחזיר את הגלגל לאחור. אני לא מסתכלת ברומנטיקה לעבר הימים בהם לא היתה לנו טכנולוגיה.
בא לי שפשוט נזכר לרגע במי אנחנו.

בא לי שנזכר בגוף שלנו ונסתכל עליו בפליאה.
בא לי שנתעורר לכך ששנים על שנים הוכוונו והוסללנו לחשוב שמישהו אחר תמיד יודע יותר טוב מה טוב בשבילנו.

בא לי שנבין את המורכבות של המצב הקוטבי – קיצוני לחלוטין שאנו נמצאות בו היום – מצב שבו אנו כמעט לא מסוגלות ללדת וקשה לנו כל כך, למרות שהגוף שלנו תוכנת עבור הפעולה הזו.

הריון ולידה הם תהליכים ביולוגים פיזיולוגים הטמונים בתוך האנטומיה שלנו.

הם רומזים לנו שאנו יצורים שיכולים לברוא, ליצור מציאות. הם פלאיים עד כדי כך כדי להזכיר לנו שהכל אפשרי.

כל הטכנולוגיה שבעולם,
עדיין לא הצליחה לחקות את הפעולה השלמה והמלאה הזו של תהליך ההריון והלידה.

כמו בשיחות הרבות על ה ai שמתקיימות בביתנו בחודשים האחרונים, גם כאן אני אומרת: הטכנולוגיה אינה טובה או רעה,
היא כלי שנועד לתמוך בהתפתחות שלנו כבני אדם.
אנחנו צריכים בכל רגע נתון להתעורר, לקחת אחריות, ולשאול את עצמינו מתי להשתמש בה, עבור מה, ומהם הערכים שמתווים לנו את הדרך.

בעודי כותבת את הפוסט הזה, נח מבטי על מוסף הארץ שפתוח על שולחן המטבח ואני קוראת את המשפט הבא:

"נדמה שהאנושות, כמעט מתוך שעמום, הופכת כל טכנולוגיה מבורכת למנגנון השמדה עצמית"
( בעז יזרעאלי עמוד 45 ).

בהחלטה מודעת אני לוקחת נשימה,
וחוזרת לציטוט אחר, שקראתי בפתח הספר של היקל.
אדריאן ריץ', שהיטיבה לתאר את מה שקרה במאה העשרים מנקודת מבט פמיניסטית בספרה ילוד אשה, כותבת:

" ליבי ליבי על כל מה שאינני יכולה להציל. כל כך הרבה נהרס. אני עומדת לצידם של מי שעידן אחר עידן, ללא כח יוצא דופן, בוראות את העולם בעיקשות מחדש ".

מפנימה את הנאמר ואומרת לעצמי ולמי שקוראת אותי:

התגשמנו בתוך גוף, שפעם אחר פעם מראה לנו שהכל בר שינוי.