אתמול נזכרתי בסיטואציה מלפני כמה שנים. באחד הקורסים שהעברתי לימדתי מיילדות "לווי הריון". באחד המפגשים הראשונים התחלקנו לזוגות כדי ללמוד טכניקת שיחה מסוימת. השיחה היתה אינטימית וכללה סיפורים אישיים. אחרי כמה דקות באה אלי אחת המיילדות ואמרה לי שהיא לא באה ללמוד על עצמה, אלא באה כדי לקבל כלים שיעזרו לה ללוות נשים אחרות.
אני לא זוכרת מה עניתי אבל אני זוכרת שחשבתי שאני לא מכירה דרך אחרת ללמוד, אלא דרך עצמי.
שנים על שנים שכנעו אותנו שיש ידע חיצוני ואם נפנים אותו ונזכור אותו מספיק – נהיה חכמות, מבינות, נהיה אמהות טובות יותר, נשות מקצוע טובות יותר.
היום אני מבינה, שכל ידע שמגיע אלי מן החוץ, חייב לעבור עיבוד ועיכול עד שהוא הופך שלי.
ידע שמחבר אותי עוד אלי, אל הידע שלי, אל התחושות שלי, ההבנות שלי, הזיכרונות שלי, הרצונות שלי –
הוא הידע המועדף עלי,
ואני מגלה שזו באר על סופית.
אני גם מקבלת הרבה מהחוץ וגם מגלה הרבה מבפנים.
*
בזכות "ידע חיצוני", ובעיקר בזכות הרחבת התודעה, אני מקלפת את הבצל שהוא אני ופוגשת בכל פעם שיכבה נוספת. השכבות נעשות מעודנות יותר ולא תמיד אני מבחינה בהן, אבל כשאני מבחינה בהן,
אני מודה להן שהסכימו להתגלות בפני,
כי זה לא מובן מאליו כלל.
רק אומרת שלפעמים זה ממש לא כיף לפגוש את מה שמתגלה.
*
שנים חייתי ממש טוב בתחושה שאני מכירה את עצמי. ידעתי שכל מה שמגיע אלי מגיע בזמן שלו. לא דחקתי בעצמי והיה לי נח ומתאים.
לפעמים הרגשתי שאין כבר מה לגלות בפנים והגעתי לקיר או אפילו חומה ועצרתי שם.
*
ככל שעוברות השנים ואני מכירה יותר את מלאכת ההרכבה העצמית ואת מנגנוני הנפש שלי, אני מבינה כמה יש לי עוד לגלות, ואכן, כל פעם מתגלה שכבה שהגיעה זמנה
בדיוק עכשיו.
*
בחודש האחרון גיליתי שכבת אשמה שהיתה מכוסה בהמון אבק וקורי עכביש. שכבה שהסתתרה, כנראה כי ידעה שלא ממש יכולתי להכיל אותה.
באופן כללי, אחרי שטבלתי בביצות של אשמה אמהית ואשמה פוליטית המון שנים, חשבתי שסיימתי איתה. היה נראה לי ש
I'm done with it.
לפני שנים הבנתי את המנגנון שלי ( או המניפולציה הפנימית הפרטית שלי ) לגבי אשמה. הבנתי שכשאני מרגישה אשמה, זה אומר ש "אני בסדר". כלומר, האשמה היתה מנגנון שעזר לי בהפוך על הפוך להרגיש נח ונעים עם עצמי. לאחר שחשפתי את המנגנון, שתאם לדפוס מאוד עמוק שלי של "להיות בסדר" ו"להיות ילדה טובה", חשבתי שהוא נעלם לו. ביי ביי אמרתי לו. לעיתים הייתי רואה את האשמה מגיחה מעבר לפינה, חושפת אותה והיא היתה נעלמת מהר.
החודש, בעקבות חוויות חדשות הקשורות לאמהות ולעבודה החדשה שלי הבנתי שאשמה חדשה, פחות בוטה אלא דווקא עדינה, רכה ונסתרת, צפה אל פני השטח.
בגלל שאשמה עבורי היא דביקה ומזכירה זפת ויש לה נטייה להשחיר הכל,
מיהרתי לרסן אותה.
ואז התגלה לי עוד דבר. הבנתי שהריסון והמידור הפנימי שלי משתלטים על המון חלקים בתוכי ומרוב שזה הפך לטבע שני שלי, כמעט לא שמתי לכך לב.
*
מה שכל כך כיף בהבנת תהליכי הנפש והפיענוח שלהם הוא שכמעט תמיד הגילוי מעורר בי גם שמחה כי אז מתקלפת שיכבה ואני מתקרבת אלי.
חשיפת השכבות מאפשרת לי לפרק לאט לאט את המנגנונים שניהלו אותי שנים ואפילו לא ידעתי.
*
אז אחרי שראיתי את כמות הריסון בתוכי וניסיתי להפסיק עם ההרגל הזה, (שהוא אגב כל כך אוטומטי!)
נתתי מקום לאשמה החדשה שהגיחה לעולם.
שמתי לב לניואנסים, לשונות, לגיוון ולמקום הרב שהיא מיהרה לתפוס מיד כששחררתי את הרסן.
נתתי לה מקום, תוך כדי מודעות לעובדה שאני היא זו שמנהלת פה את העניינים ושמתי לה גבול כשהיה צריך גם אם לפעמים זה היה מאתגר.
מתחת להכל,
הבנתי שההחלטה שלי מלפני כמה שנים להיות טובה לעצמי, משנה את פניה.
במקום למחוק לדחוק או לרסן קולות "לא טובים" או "לא ראויים" אני מאפשרת להם לצוץ ולהיות, מתוך חסד וחמלה אלי ואליהם.
*
אז היום, לקראת יום ההולדת האביבי שלי, אני מבינה שבכל שנה אני עושה עוד סיבוב,
שבתוכו הרבה סיבובים קטנים, שכולם נועדו כדי שאתקרב אלי עוד טיפה ועוד טיפה.
והשנה? אני מחליטה להיות עוד יותר טובה אלי.
לתת לכל מה שרוצה להישמע מקום, גם אם ממש לא בא לי עליו או שהוא לא יפה, או לא בסדר או לא בתקן.
אני מחליטה לא לרסן, לא להסתיר ולא לכסות מפני.
השנה, אני רוצה להסכים בעוד רמה להיות אני.
להבין עוד מה יש לי לקבל ומה יש לי לתת.
להרגיש ולהכיר עוד חלקים עמוקים בתוכי שלא קיבלו מקום ולכן לא קיבלו מענה.
גם השנה אני רוצה לבקש מעצמי סליחה ולסלוח.
להסכים להתמלא, להסכים להתרוקן.
השנה אני רוצה לסמוך על עצמי יותר, לאהוב, לרקוד בקצב שלי,
ואולי הכי חשוב, אני מבטיחה לעצמי לא לוותר ולהסכים להתרחב לכל היש שכבר נמצא.
להסכים לקבל גם אותו. לחגוג אותו. גם אם זה נראה פשוט, מסתבר שזה מדי פעם מאתגר אותי.
גם היש שכל כך נמצא פה מחכה בכל רגע נתון להתגלות בעוד רמה ואין מצב שאני מאפשרת לעצמי
לשכוח את זה,
לשכוח אותו.