עברו כמעט שנתיים מאז שהתחלתי לכתוב מחדש בבלוג שלי. באוגוסט החם של 2023 השם האהוב שהגיתי עם עפרית "מקום על האדמה" נראה לי מדויק יותר מתמיד והרגשתי שאני בשלה להתחיל לכתוב שוב.
עופר ואני העברנו את הבלוג לפלטפורמה חדשה, נגישה ויפה יותר, עיצבנו וכתבתי מחדש "אודות". החלטתי להתחיל להקליט את עצמי מקריאה את מה שכתבתי (!) ודי מהר הבנתי שאוסיף שיר בסוף כל הקלטה. הדבר היחיד שנשאר לא ברור זה מה לעשות עם שבעים ושניים פרקי הבלוג הישן. בסופו של דבר הכנסנו אותם לארכיון תחת הכותרת "הבלוג הישן".
למעשה, התחלתי לכתוב את ה"בלוג הישן" שלי, כשהתחיל תהליך ההקמה של תנועת זכותי ללדת. זה היה תהליך שתחילתו נעוצה בסגירת "בית יולדות", מרכז הלידה האהוב של עפרית ושלי.
די מהר לאחר הסגירה הבנתי שאני רוצה לתעד את מהלך העניינים ופתחתי בלוג. הרגשתי את גודל השעה. ידעתי שהכתיבה יכולה לפתוח צהר אל העולם שלנו והסיפור שלנו יכול לעניין גם אחרות. לא בטוחה אם הייתי מודעת אז לעובדה שהכתיבה היא כלי של חיבור ביני לביני.
לא היה לי מושג לאן ילכו העניינים ואיך יתפתח הסיפור של בית יולדות. התמסרתי לתהליך היומיומי שלנו וכתבתי עליו.
עם השנים הכתיבה שלי הפכה יותר אישית. לאורך כל הדרך האישי והכוללני היו שזורים זה בזה, אבל המבט שלי שינה כיוון והופנה יותר ויותר פנימה. הכתיבה אפשרה לי לטייל במחוזות פנימיים חדשים בכל פעם מחדש וזה היה גילוי בפני עצמו. אני זוכרת שפעם שאלתי את הדס גלעד אם היא מכירה את התופעה שכשמתחילים לכתוב לא כל כך יודעים על מה, ואז עם המילים, זורמת לה גם המהות שרוצה לבוא לידי ביטוי. היא צחקה.
*
לקראת הדיון השני בבג"ץ, דיון מורחב עם שבעה שופטים, החלטתי להפסיק את כתיבת הבלוג. התחלתי לכתוב ביולי 2017 וסיימתי בפברואר 2021. אלו היו שנים בהן גם אני וגם העולם כולו התוודענו למציאות חדשה ומאתגרת. בעוד הקורונה מגיעה, מנהלת את חיינו ונעלמת, לי היו אלו שנים בהן הפסקתי להיות מיילדת בית, התחלתי לטפל בקליניקה וללמד, נחשפתי להמון ידע תודעתי וחדש, חזרתי להיות מטופלת ומאוד השתנתי.
כיום, במבט על, אני יודעת שאלו היו שנים משמעותיות שהובילו אותי לתהליך של בירור פנימי עמוק, דיוק וטיוב הדרך, שאילת שאלות והתחלה של קילוף שכבות הבצל שלי.
כחלק מהתהליך הזה התחלתי לכתוב שוב באותו אוגוסט, כמעט לפני שנתיים.
הפעם, מראש, זו היתה כתיבה מאוד אישית, ללא חיבור ללידות או לתהליך ציבורי כלשהוא. הרגשתי חופש חדש. נחשפו לפני מקומות עמוקים וחדשים של עצמי והונחו אחד אחרי השני באתר הבלוג. הכתיבה אפשרה לי בכל פעם להגיע עוד טיפה פנימה.
פחות מחודשיים אחרי שהתחלתי לכתוב הגיעה השבת הנוראית של השביעי באוקטובר. הרגשתי שהכתיבה מאפשרת לי לעבד ולעכל את מה שעובר עלי בעקבות המלחמה הנוראית שעדיין פה, והרבה מאוד פרקים מהבלוג הזה נכתבו על הקושי והאתגרים שלי אל מול המציאות הזו. סגירת בית יולדות והקורונה שכיכבו ב"בלוג הישן" נראו פתאום חיוורים לעומת הטלטלות שעברנו כחברה ועדיין עוברים.
כשנה אחרי כתיבת הפרק הראשון השתנו חיי. התקבלתי לעבודה חדשה כמנהלת התנועה לחופש בחירה בלידה. הטוויסט הזה בעלילה שלי היה עבורי הפתעה עצומה ועם זאת, חלק מנתיב ברור שהוּבַלְתִּי אליו על ידי מקום מאוד עמוק בתוכי .
המשכתי לכתוב.
השבוע, כחלק מתפקידי בעמותה, הבנתי שהכתיבה היא אחד הכלים שדרכם אני יכולה לבטא את הרצון שלי, את השינוי שאני מייחלת לו, את משאלת הלב שלי ושזוהי אחת האיכויות החזקות שלי. הבנתי שכתיבת הניוזלטר, גיוס משאבים, כתיבה באתר, כתיבה בקבוצות הווצאפ השונות – מביאות לפתחי במות שונות שבהן אני יכולה לבטא, לחנוך, להנהיג… ואז עלתה בתוכי שאלה חדשה: אולי זה אומר שעלי להפסיק לכתוב את הבלוג שלי? אולי עלי להתרכז בניוזלטר של העמותה? אולי כדאי למקד ולתעל משאבים?
התפישה הזו, של "דבר בא על חשבון דבר", מוכרת לי מאוד ושמתי לב אליה ברגע שעלתה. תפישה ישנה שכבר לא מתואמת אלי יותר. או ניוזלטר או בלוג. לצד המחשבה הזו, המשכתי לשאול את עצמי מהו הדבר הנכון לעכשיו והתשובה שמיהרה להגיע היתה שאני לא צריכה להחליט או לבחור. הבלוג שלי כאן, אין לי דד ליינים, אין לי ז'אנר שאני צריכה להתאים אליו, אין לי עורכת ומגיהה שאני צריכה להספיק לשלוח לה. כשאני רוצה וכשמשהו רוצה לעבור דרכי, אני עוצרת ומתחילה לכתוב. לפעמים מחליטה לפרסם ולפעמים לא. ככה פשוט.
היום בבוקר, כתבתי את ניוזלטר העמותה ושלחתי אותו להדר שמעצבת ומעמדת אותו. מיד כשעשיתי סנד, הרגשתי את הנביעה לכתוב לבלוג. הבנתי שמשהו בכתיבת הניוזלטר דווקא תמך את הרצון שלי לכתוב בבלוג ואפילו יצר בעבוע עדין של נביעה.
ברגע אחד ראיתי את הקשר בין "הבלוג הישן", "הבלוג החדש", החזרה שלי לעולם הלידה ואת התפקיד שלי בעמותה. ראיתי את השזירה של הדברים ואת התהליך שעברתי.
שמתי לב שהנביעה מתוך היש והקיים ( הבלוג הישן ) והרצון שלי להתחדש ( הבלוג החדש ) הביאו אותי לסיבוב אחר וחדש שלא יכולתי לעלות אותו על הדעת. ההסכמה שלי להיות כמה שנים בחלל לא ברור, לא ידוע, להסכים לחקור אותי עוד ולהתמסר לתהליך של גילוי עצמי, הביאה אותי להפתעה הזו של מה שאני עושה עכשיו בעמותה.
*
כששואלים אותי בחודשיים האחרונים מה שלומי אני רוצה להגיד שאני מרגישה הכי טוב אבר. לא תמיד נח לי להגיד את זה בגלל המציאות החיצונית המחרידה, אבל תכלס, מציאות חיי מעולם לא היתה טובה יותר. לכן, אני יודעת בוודאות שגם המציאות בארץ יכולה להשתנות ואם נסכים גם כחברה להתחדש הכל ישתנה למשהו חדש ואחר והרבה יותר טוב.
*
אז מה זה הפרק הזה בעצם? האם זה פרק סיום זמני? אני לא יודעת. אולי זה פרק שהוא סכימה לשם פעימה. אני לא יודעת אבל מרגישה רוח חדשה שנושבת בתוכי ובא לי לא להתכחש אליה.
אולי הפרק הזה הגיע כדי לתת תוקף לרגע הזה שבו הרגשתי שאני מוקירה תודה לעצמי, מוקירה תודה לרצון המתמשך שלי לגילוי עצמי ולכל אלו שמושיטים לי יד בדרך ואולי הפרק הזה פשוט מספר על קטיפת פירות.
תגובה אחת
תמוש אהובה ⚘️
תודה רבה על המסע המרתק שלך ועל קטיפת הפירות. מבחינתי שולחת הזמנה שזו תהיה סכימה לשם פעימה. הכתיבה שלך מרתקת וקולחת ומביאה חדשנות, רעיוניות והגות מתניעה לפעולה.
❤️✨️