הגענו לבת שלמה בשנת 2006 בזמן מלחמת לבנון השניה. שירה ואילן היו בני 6 ו-3 ובזמן אזעקות ישבנו במסדרון, כי אין לנו ממ"ד בבית והמקלט המושבי רחוק.

קשה להאמין ולראות את המציאות החוזרת על עצמה.
האזעקות, שהפכו בינתיים צורמניות יותר ופולשניות יותר, חזרו השבוע בגדול אבל בגלל המראות הקשים ברחבי הארץ, הבנו שצריך לעשות שינוי ואי אפשר להמשיך לשבת במסדרון.
החלטנו להתפצל בלילות. נעמי ואילן ישנים ביחד אצל חברים שיש להם ממ"ד, עופר שירה ואני אצל חברים אחרים. כל ערב סביב 22:00 אנחנו יוצאים, וכל בוקר סביב 7:00 אנחנו חוזרים.

הבוקר, מיד עם החזרה הביתה היתה התרעה. נכנסנו לאוטו ונסענו למקלט שממוקם בכניסה למושב, ליד המכולת. כשהגענו היו שם כבר המון אנשים שהתגודדו מסביב. חיכינו קצת בחוץ ועם האזעקה התחלנו להכנס פנימה וירדנו אל מתחת לאדמה. שלש נשים מדלית אל כרמל שהגיעו לעבוד פה שאלו אם אפשר להכנס וכולם ענו פה אחד בטח.

זקנים, ילדים, ערבים, יהודים, גברים ונשים. עם חזיה או בלי חזיה, עם צבע שרק נמרח על הראש, עם כותונת, עם בגדי עבודה וקפה ביד, בחור עם ציציות ומישהי עם חולצת בטן, חיילים, כלבים,
ולרגע אחד,
הרגשתי איך יכול להיות פה.

צפוף אבל מסביר פנים ומרווח עמוק בפנים,
שייכות, סבלנות, שותפות גורל אנושית והרבה הרבה אמפתיה ומאור פנים.

*

במהלך ההתכנסות המשותפת הזו היה לי זמן להזכר במה שהיה אתמול. במהלך כל היום העשייה שלי היתה קשורה לעובדה שכמה בתי חולים בישראל החליטו השבוע להפריד בין אמהות ותינוקות מיד אחרי הלידה, בשם ה"ביטחון" ו"הבטיחות".

הבנתי במקלט בעוד רמה את הזליגה של האנושיות שבנו, את איבוד האמפתיה.
את הרגעים הקטנים שבהם אנחנו בוחרים לא לפי צו ליבנו, לא לפי תחושת הבטן שלנו. ראיתי את את הרגעים שבהם היה גם לי קל להסיט את המבט, לסגור את הלב,
ובאותה מידה הרגשתי כמה מהר זה יכול להשתנות חזרה.

הרגשתי שברגע, כשנופלות החומות ואנחנו נראים במערומינו, כמו עכשיו במקלט או כמו תינוק שיוצא מהרחם,
הסיכוי שנמשיך להחזיק בנפרדות הוא ממש קלוש.

במקלט, בזמן האזעקה הצורמנית ובזמן השקט שהשתרר אחריה, היה נראה כל כך ברור שכולנו בני אדם שלבשו צורות שונות, למדו שפות שונות, ניכסו לעצמם אמונות שונות.

גדלנו במקומות שונים, במשפחות שונות שאולי גרמו להבדלים להעמיק, אבל ברגע אחד הם יכולים לקרוס, להתנפץ ולהעלם. במקלט בלטה גם הייחודיות שלנו, אפשר היה לזהות בקלות את קווי המתאר השונים ואת הגיוון הכל יפה וחשוב שלנו שדווקא בזכותו היה קל להיות ביחד.

*

אחרי שיצאנו חשבתי על האמהות שיולדות עכשיו בטהארן, על התינוקות הרזים ואמותיהן חסרות האונים שנמצאות בעזה ומופגזות ללא הפסקה ללא התרעות או מקלטים. חשבתי על הבדואים חסרי הבית והמקלטים בנגב, על אלו שחזרו לגור בעוטף ואלו שבחרו לחפש מקום חדש, על אזעקות צבע אדום במשך שנים, על חיילים שממשיכים להלחם בשארית כוחותיהם.

חשבתי על התינוקות האמיצים שדווקא בתקופה הזו מחליטים להיוולד.

*

אני יודעת שתינוקות שנולדים היום באיראן, בעזה ובישראל יכולים למצוא את עצמם שוב במלחמה בעוד עשרים שנה,
אבל, באותה מידה, הם יכולים לחיות במזרח תיכון חדש ואחר,

במציאות אחרת,

שבה מה שקורה כאן היום ייזכר כקו השבר, או קו המשווה, שממנו הכל התחיל לצמוח לקראת השינוי.

הם יסתכלו עלינו משם ויגידו לנו תודה שלא התייאשתן, תודה שהייתם בעד החיים, תודה שהייתם שם עבורנו.

תודה שבתקופה כל כך חשוכה לא כיביתן את האור שלכן.