המון זמן לא כתבתי. כנראה שזה בא בגלים. החודשים האחרונים התאפיינו אצלי יותר בעשייה ופחות בהתבוננות.

השבוע, עם אנחת הרווחה שחשנו רובנו לאחר חזרת החטופים, קרה לי משהו מעניין, שבא לי להנכיח כאן – משהו שהביא אתו כל כך הרבה יש וכל כך הרבה הודיה, משהו שגרם לי לעצור ולכתוב, והוא סוף סוף לא קשור למלחמה.

*

בגיל עשרים ושש, כשהייתי בעיצומו של התואר השני בספרות, חברה שלי נתקלה בכתבה בעיתון תל אביב על אשה שרוצה ועושה. רות קלדרון, בת שלושים וארבע או חמש, היתה עסוקה בימים ההם בהקמה של מכללה בשם עלמא, בית לתרבות עברית. קראתי, ומשהו בכתבה עליה ועל המיזם שלה, יצר אצלי תחושה של פרפרים בבטן והתרגשות בלב. למחרת, שלחתי לה פקס – בכל זאת היתה זו שנת 1996 וזו היתה הדרך המהירה ביותר. כתבתי לה שאני מוכנה לעשות כל דבר שצריך כדי לעזור לה להקים את המכללה.

אחרי שבוע או שבועיים רות ענתה לי והזמינה אותי לשיחה בבית קפה קטן, ליד רכבת צפון בתל אביב. "קפה הנרייטה" שכן בצומת הרחובות ארלוזורוב והנרייטה סאלד. רות הגיעה מבית זית ואני מרמת אביב. בתום הפגישה המרגשת נסעתי הביתה וחוויתי את המיגרנה הראשונה של חיי.

אולי לא יכולתי להכיל את הטוב הזה, אולי נחשפתי שם לחלקים בתוכי שהרגישו שאוטוטו יוכלו לבוא לידי ביטוי ועלה פחד? אולי הרצון העמוק שלי שהפעיל את כל התנועה הזו צהל ושמח ולא יכולתי להכיל את ההתרחבות הקרבה? בכל מקרה – היה נדרש רופא שיבוא הביתה עם תיק שבתוכו מזרק עם וואליום כדי להוציא אותי מהמצב הנוראי שהייתי שרויה בו.

משם, זרמו הרבה מים בנהר.

עבדתי במכללת עלמא חמש שנים – ניהלתי את מחלקת לימודי החוץ, הפכתי לאמא ואחר כך למדתי סיעוד ומיילדות, עברנו לבת שלמה, עבדתי בבי"ח לניאדו ואחרי כמה שנים נוספות, חברה סיפרה לי על אשה בשם עפרית פק ואמרה: אתן חייבות להפגש.

את גרה בגדרה ואני בבת שלמה, אז בואי נפגש ב"קפה הנרייטה", הצעתי לעפרית, וכך היה.

בית הקפה עבר שיפוץ מאז אמצע שנות התשעים ובחורף של שנת 2009 אירח אותי ואת עפרית לפגישתנו הראשונה.

מאז, שוב זרמו מים בנהרות החיים, עפרית ואני הקמנו את בית יולדות, סגרנו אותו, זכינו בבג"ץ, התחלתי ללמד ולטפל והנה הגיע הרגע להפגש עם חיותה גורן לפגישה ראשונה והתחלת חפיפה כמנכ"לית התנועה לחופש בחירה בלידה.

באותה הפינה של ארלוזרוב והנרייטה סאלד, ביולי 2024 נפגשנו חיותה ואני לראשונה.

רות, עפרית וחיותה מציינות עבורי נשים עוצמתיות ואקטיביסטיות אבל אולי בנוסף, מזכירות לי כל אחת בדרכה, כמה חזק הרצון העמוק שלי להתפתחות.

השבוע, לא במקרה, מצאתי את עצמי בפגישת הכרות נוספת ב"קפה הנרייטה".

הפעם היתה זו טל מימון ששבתה את ליבי. עפרית הפעם בתפקיד השדכנית, השתתפה גם היא בפגישה.

פגשתי את טל, המכונה "מימון" ונשבתי בקסמה של אשה יפה, כריזמטית ומלאה בתשוקה לעשייה, נתינה והשפעה חברתית.

גם בפגישה הזו, הרגשתי את הלב שלי דופק בהתרגשות, את הפרפרים בבטן ואת הרצון שלי. כשאני נמצאת באזור "רחמי" של חוסר וודאות שמלווה אותה תחושת חיבור לעצם ההוויה של מי שאני – אני יודעת שאני בכיוון הנכון.

ברור לי שזה קשר חדש שיוליד מציאות חדשה.

משהו בטיימינג של השבוע – חזרת החטופים, הפסקת האש, מחשבות ומילים על שלום ממקומות לא צפויים – ובמקום הכל כך ספציפי הזה, בהרגשת המהות והמשמעות, יצר בתוכי התפעמות אדירה וחיבר אותי אלי בעוד רמה.

*

באוטובוס חזרה הביתה, פתחתי את הספר שקיבלתי מתנה מטל.

שם הספר, שטל היתה אחת מתוך שלושת המעצבות שיזמו והפיקו אותו, הוא "אגדות אמיתיות" והוא מתאר חמישים נשים מהתרבות והחברה כאן בארץ שהן גם אגדות וגם אמיתיות. נשים שהסכימו ליצור בתנאים מורכבים, להגות, ליזום ולהוות השראה לכל כך הרבה נערות ונשים אחרות.

פתחתי את הספר, וראה זה פלא – האשה הראשונה שכתוב עליה היא לא אחרת מאשר הנרייטה סאלד!

המציאות מפתיעה כל פעם מחדש והמטריקס מביא לפתחי דברים שאי אפשר להתווכח איתם. העובדה שראיתי מעל דפי הספר את הנרייטה סאלד (איור מדהים) הפילה לי את האסימון וכמו במניפה שנפתחת נפרסה לפני הדרך שלי וכל הפגישות בקפה הנרייטה התקפלו לזמן הזה.

יכולתי לראות את כל הנתיב שלי במבט על ובמקביל את הפרטים שהרכיבו את הסיטואציות השונות.

יכולתי לראות את עצמי בגיל עשרים ושש מלאת רצון ותשוקה לפעול בתחום הרוח והתרבות בארץ, את זיהוי ההזדמנות, את הפחדים, את הרצון העמוק להשפיע ולשנות, יכולתי לראות את החריצות שלי (נסעתי מתל אביב לירושלים פעמיים בשבוע כדי לעבוד עם רות במשרד הירושלמי ), יכולתי לראות מה היה התפקיד של מכללת עלמא בחיי, ואיך התחילה להיבנות שם קומה חדשה בתוכי.

יכולתי לראות דרך הנקודות בזמן – גם את תמי של היום, שכוללת בתוכה את כל האחרות – את ההתפתחות והגדילה שלה, את האהבה אליה שהלכה והעמיקה, את ההסכמה שלה לפגוש עוד ועוד חלקים, את הקשרים ומערכות היחסים שהסתיימו ואת אלו שהתבססו, את הפחדים שהלכו והתמעטו ובעיקר את הרצון לגילוי עצמי שהוליד את כל המציאות שבה אני חיה היום.

ההתבוננות בעצמי אחורה וקדימה ושוב אחורה, לא באופן לינארי, דרך ארבעת הפגישות בבית הקפה הזה אפשרו לי לראות כל כך הרבה יש ולחזק אצלי את הרצון להגשמה ועשייה בעולם.

יכולתי לשבת השבוע בקפה הנרייטה ולתת יד לעצמי בכל נקודה אחרת בזמן. יכולתי לחזור לדירה ברמת אביב שבה אני שוכבת שעות במיטה עם כאב ראש נוראי ועופר לידי בחוסר אונים גדול מחכה לרופא, לחבק את שנינו ולספר לנו קצת ממה שעתיד להיות.

*

וכרגיל, הכל שזור בכל.

השבוע, שנתיים אחרי שהיינו שרויים במצב מלחמה, גם אנחנו כעם וכמדינה נמצאים על פרשת דרכים, ובאותה פינת רחוב שכבר היינו בה הרבה פעמים. יש לנו אפשרויות אדירות. אנחנו יכולים לבחור בחדש, לקחת את ההגה ולשנות כיוון.

אני חושבת על כל הנשים המדהימות שנמצאות בין דפי הספר שקיבלתי ובין דפי חיי ומדמיינת הנהגה נשית חדשה שתוביל אותנו אל מעבר לתקרת הזכוכית לעבר עידן חדש של חיים בקיימות, רווחה ובטחון קיומי, עולם שבו המלחמות יילמדו כחלק משיעורי היסטוריה רחוקה.