כשהחלו להגיע לארץ הידיעות על הנעשה באירופה בזמן מלחמת העולם השניה, כתבה לאה גולדברג את השיר שחווה אלברשטיין שרה וכולנו מכירות וקוראות לו פשוט את תלכי בשדה. עבורי השיר הזה היה השיר הפנימי לאורך כל השנתיים האחרונות. השאלה האם מותר לאהוב, האם מותר לצחוק, כשקורים דברים כל כך נוראיים סביבנו היתה כמו רקע או טפט בתוך חדרי הלב ולא הרפתה.
*
בחודש האחרון אני עוסקת בכנס יולדות מציאות של התנועה לחופש בחירה בלידה, וכל הזמן נופלים לי מלא אסימונים שמחברים בין ספירלת ההתפתחות האישית שלי לבין הכנס. החוטים הנרקמים בין עולם הלידה לביני מקבלים פנים ושמות נוספים וחדשים, ואם במקרה עדיין לא שמעתן על הכנס מזמינה אתכן לחפש אותו באתר התנועה.
*
הבוקר עשיתי טוסט של חלה וגבינה צהובה לנעמי ביתי. הריח המיוחד העיר בי זכרון שמלווה אותי שנים, אבל היום, התחבר לי בעוד רמה לכנס ולכל מה שקורה לי סביבו.
גרתי כילדה באזור כיכר המדינה בתל אביב. ברחוב ז'בוטינסקי לכיוון רחוב רמז אחרי הכיכר, היה בית קפה בשם קפה אנגל והיינו מבלים בו לא מעט. אחד המטעמים הכי מושלמים היה טוסט חלה עם גבינה צהובה, מטעם שמילא את בית הקפה בריח שאין שני לו. בעל בית הקפה, ואחריו בנו הג'ינג'י היו עומדים מאחורי הדלפק עושים קפה, טוסטים וגולאש.
יום אחד, כשהייתי כבר בגיל עשרים פלוס פלוס, שנים אחרי שביקרתי שם בפעם האחרונה, התקשרה אלי חברת המשפחה שלנו וסיפרה לי שבעל המקום סיפר לה שאבא שלי יושב שם כל פעם עם חבר/ מכר/ ידידה אחרת ומבקש מהם כסף. זה לא הפתיע אותי, אבל העובדה שזה בא ממנה, היתה קשה מנשוא.
הבושה שהכתה בי גרמה לי לכעוס עליה ולהפסיד את ההבנה שהיא רצתה להתקרב ולעזור לי.
בשנים הבאות ההתמכרות של אבא שלי המשיכה לדרדר את כולנו והמסקנות על כסף מהילדות שלי רק הלכו והשתרשו. נותרתי עם מסקנות מאוד מסוימות על מה זו משפחה, מה זו אהבה ומה זה כסף.
*
הבוקר, כשהכנתי את הטוסט לנעמי, יכולתי לראות את השנים החולפות ואיך התפיסה שלי על כסף משתנה, אבל גם את האחיזה שלי בה,
כי מי אהיה אם אשחרר אותה לגמרי?
מי אשאר בלי חלקים כל כך משמעותיים בזהות שלי?
חלק אחד שחושב שכסף זה דבר רע אפל ושחור, גורם לנפרדות, לבושה, לאשמה. חלק אחר שמפחד שיהיה לו כי אז יצטרך מיד לתת אותו, חלק נוסף שפוחד שיהיה לו כי אז יצטרך להסתיר אותו, חלק שחושב שלא מגיע לו – לא מגיע לי ואני לא באמת ראויה שיהיה לי כסף.
תוך כדי הכתיבה, אני מבינה שהזכרון הזה עלה לא רק בהקשר לכנס, אלא בהקשר לעבודה שלי בעמותה באופן כללי. כבר אוטוטו שנה שזה הדיי ג'וב שלי.
אולי דווקא כי אני עובדת במלכ"ר ( מרכז ללא כוונות רווח ), ואולי דווקא כי אני מארגנת כנס שכל כולו קשור לשינוי בשדה הלידה, נושא שאני מחוברת אליו בעומק העומקים שלי, יכולתי לשחרר עוד טיפה את ההיאחזות שלי בחלק כל כך משמעותי בזהות שלי ואולי אלו שנות הטיפול והעבודה הפנימית שחצו מסה קריטית.
ההבנה שיש לי כאן תפקיד חשוב כמובילת דרך, מחברת אותי כל הזמן לאחריות ודוגמה אישית ומביאה לפתחי נון סטופ את השאלה איך אני יכולה להנהיג תנועה נשית פמיניסטית ולהישאר עם התפישות הללו על כסף.
הבנות השכל שלי על מה זה שפע ורווחה לא הצליחו באמת לרדת קומה ולעבור את מחסום הלב.
התודעה שלי, שהתרחבה והשתנתה עד מאוד בעקבות הלימודים במרכז לוהאריה, עשתה פלאים. מלא תפישות שלי השתנו ומלא אמונות על כסף התחלפו, אבל משהו בלב היה סגור.
כמובן שלכל אורך השנים היו שינויים אבל העבודה בעמותה ובעיקר סביב הכנס, לא מאפשרים לי בחודשים האחרונים לסובב ראש הצידה ולא לראות שוב ושוב את ה"כסף" נוכח בכל מקום ואת האפשרות שלו לתמוך בכל מה שאני רוצה שיקרה כאן על פני האדמה. אני שמה לב לניואנסים עדינים שבעדינים בתגובות שלי לנושא הזה שמגיח בכל מיני תצורות ותחפושות, ואני שמה לב שמשהו בלב שלי השתנה ומשתנה כלפיו ואיתו.
נוצר מבנה חדש שפשוט מסכים להתמסר לתנועה.
ההבנה היומיומית והידיעה שמגיע לי לחיות בשפע וברווחה מתחילה לקבל צורה, גוון, תחושה אחרת שאין לי עדיין מילים לתאר אותה.
הרצון העז שלי לחיים בקיימות במקום חיים של הישרדות ומתח תמידי מוביל אותי גם בחיים האישיים וגם בעמותה ואני מרגישה בחודש האחרון שינוי אמיתי שכרגיל מתבטא בפנים ובחוץ.
המציאות, שלא מאכזבת אף פעם, מביאה לפתחי עוד ועוד מקרים שמראים לי שזזתי.
לא בלבד שהלב שלי יודע ומרגיש שמותר לי לאהוב גם בזמנים קשים, מותר לי לחיות בשפע וברווחה, גם כשרבים וטובים לא זוכים לזה,
אלא בעצם, זו גם החובה שלי וגם האחריות שלי.
תגובה אחת
ה ש ר א ה
תמי הכתיבה קולחת ממך כמו גם העשייה. בכנות, בפשטות ובעומק.
כמה מקסים שמותר לאהוב ולחיות בשפע ובשמחה, למרות שזו לא מנת חלקם של כולם. יתכן אפילו שרק כך אפשר לפזר בנדיבות ובאהבה ולהעשיר את העולם:)