אי שם בינואר של שנת 1988 התחלתי טירונות במחנה שמונים. לקראת סוף הטירונות הודיעו לנו שבקרוב יהיה "מסדר" שבו נקבל מתנה ספרי תורה ונישבע לצה"ל. משום מה, לא יכולתי להכיל את ההשתתפות באירוע הזה וחיפשתי דרך להתחמק ממנו.

האפשרות לעמוד עם כולן ופשוט לא להישבע כנראה לא עברה לי בראש או שלא היתה טובה דיה. לבסוף, מצאתי מישהי מחיילות הבסיס שלא היתה אמורה להשתתף במסדר שלנו וביקשתי להחליף איתה שמירה וכך התחמקתי בשקט מהאירוע. אף אחד לא שם לב. זה היה ביני לביני.

שנים שאלתי את עצמי מה היה לי כל כך חשוב או למה זה היה לא מתקבל על הדעת מבחינתי להשתתף במסדר הזה. לא החזקתי מעצמי בחורה עם דעות פוליטיות מוצקות, לא חשבתי על עצמי כפציפיסטית, אבל ככל שהתבגרתי הרגשתי שאני גאה בתמי החיילת, שעשתה מעשה שהיה מאוד משמעותי בעיניה. לעיתים, כשסיפרתי על זה לאחרים, הרגשתי שוב את הגאווה הפנימית והשמחה על המעשה, שפיעמו בי באותם ימים.

*

כבר שבועיים אנחנו חיים במלחמה שהולכת ומתקרבת הולכת ומתקרבת. כשאני מרגישה חוסר הכלה לכל מה שקורה, כשעולה בי ייאוש, אני יודעת שיש כאן מטמון לעוד גילוי עצמי, עוד התרחבות, ורגע עוצרת.

אחרי כמה שלבים שעברתי בשבועיים האחרונים, שבהם בעיקר השתדלתי לפתוח את הלב כלפי עצמי ולקבל את כל מה שעולה בי, הבנתי היום משהו חשוב דרך הגוף שלי משהו שקשור כמובן גם למלחמה.

*

לפני שלושה ימים, לקראת הצהריים, התחיל לכאוב לי הגב התחתון, טיפה ימינה מהסקרום. קשה לי להתכופף קדימה או לקום מישיבה. כמו כל פעם כשהגוף שלי מדבר אני יודעת שיש כאן משהו עבורי והפעם ידעתי שהפיענוח יגיע, ואין צורך לחפור או להתעקש על קבלתו וחיכיתי בעדינות וסבלנות.

*

היום בשיעור יוגה נזכרתי כמה היה לי קשה עד לא מזמן להתאמן כי כל הזמן היה בי מאבק פנימי.

כמעט באופן קבוע, כרבע שעה אחרי תחילת השיעור הייתי מתחילה להתלבט אם לעשות הפסקה כי קשה לי מדי ולא באתי לסבול או להמשיך להתאמץ כי חשוב לי להתחזק ולהתגמש.

בהרבה מאוד שיעורים המאבק הפנימי הזה היה מכלה את כוחותיי. לפני כחודשיים הבנתי שאני שמה לזה סוף ומוותרת עליו. הייתי די בשלה לכך וזה קרה ברגע. כמובן, שמאז, השיעורים הפכו להיות הרבה יותר מהנים וכיפים.

היום בבוקר בשיעור, בגלל כאב הגב, הייתי מאוד רכה לעצמי. שכבתי על הגב על גבי המזרן, נשמתי לכאב הגב שלי ונזכרתי כמה קשה לי עם מלחמות באופן כללי, מאז שאני זוכרת את עצמי.

המלחמות "החיצוניות", שמלוות אותי כל חיי כאן בארץ הקודש היו ברורות כשמש ומיפו את הכרונולוגיה של חיי וחיי כל מי שבחר לחיות כאן או להיות קשור באופן כלשהוא למרחב הגאוגרפי הזה, אבל המלחמות הפנימיות שגעשו בי היו הרבה יותר נסתרות ושקטות ולכן הפעילו אותי לא פחות (בעיקר בגלל שלא הייתי ערה אליהן).

ואיך אני יודעת שהן היו קיימות בי תמיד? כי אף פעם לא היתה לי סבלנות או הכלה או שום יכולת להבין או לשקול אפילו להצדיק מלחמות חיצוניות, וכשזה המצב, אני יודעת שזה פוגש משהו מאוד עמוק שקיים וחי גם בתוכי, שהוא בעצם אחד מכפתורי ההפעלה של הנפש החמודה שלי, וכשהוא ננגע ואי ואי ואי.

*

היום בשיעור יוגה, כששכבתי על הגב והמחשבות נדדו, התעופפתי לעבר העבר שלי.

ראיתי את תמי וכל ילדי כיתה ח' בבית הספר הממלכתי כפר שמריהו – רישפון, עומדים בצומת בכביש החוף, ומחלקים עוגות וסנדוויצ'ים לחיילים שעולים צפונה להלחם, למות או להפצע בגוף או בנפש, במלחמת לבנון הראשונה.

זו היתה שנת 1982, הייתי ילדה תמימה, שגדלה במציאות שבה המלחמות היו "הכרחיות" ו"צודקות" תמיד. היינו מיעוט נרדף שאויבנו תמיד באים עלינו לכלותנו. מיעוט שתמיד נלחם כי אין ברירה.

השינוי הפנימי החל להתחולל בי כשהגעתי לארה"ב במשלחת של הצופים בשנת 1986. הייתי בת שבע עשרה, פעם ראשונה שהסתכלתי עלינו מפרספקטיבה ויכולתי לשאול שאלות על מלחמות וצדק באופן כללי בלי להזדהות. פעם ראשונה שהבנתי שלאמת פנים רבות.

משם והלאה, הגיעו שיריה של דליה רביקוביץ בספרה "אהבה אמיתית" ו"אמא עם ילד", החלה להפתח לי התודעה ושאלות נוספות נכנסו פנימה. בזכות הספרות המקומית וזו המתורגמת, התחברתי לחלקים באנושות שהיו נסתרים עד אז מעיני והם נתנו לי מנוחה בחיקם.

עם השנים גיליתי בעוד מקומות ביקורת חברתית בועטת וזה נתן לי תקווה. כשנחשפתי דרך דוד גרוסמן לציור "גרניקה" של פיקאסו, המתאר את המלחמה הנוראית בספרד של פרנקו, הבנתי שמלחמות תמיד הפחידו אותי ודי מהר הגעתי לקוטב השני.

לא יכולתי בכלל להכיל סרטים על מלחמות או ספרות מלחמות. הבכי שבכיתי בסוף הסרט "שיער" או כשקראתי את ד"ר ז'יוואגו היה על סופי. כל הגוף כאב לי.

במלחמות ישראל הבאות עלתה לי אשמה נוראית ( שהיתה סך הכל טכניקה של הנפש שלי כדי להרגיש "בסדר" עם עצמי ) וכשהייתי בהריון עם בני, המחשבות שיתייגס יום אחד לצבא ה"הגנה" לא נתנו לי מנוח.

*

אחרי השביעי באוקטובר, הדבר שהטריף אותי מבחינת המדיניות הציבורית ( (בנוסף לאובדן הערכים והמוסר האנושי ), היה שאין כאן כמעט דיבור על שלום. למרות שהשתתפתי בעצרות מחאה לשלום והייתי פעילה בקבוצות שלום, עדיין הזדעזעתי מחוסר הלגיטימציה הציבורית לשלום. התחרפנתי מהעובדה שאנחנו, כמדינה, שוב ושוב עושים עוד מאותו הדבר.

ההכרות עם החיים בתוך מאבק תמידי, מלחמה תמידית, כל כך מוכרים ושגרתיים כאן עד שאנו בוחרים בהם כקולקטיב שוב ושוב ושוב. זה שיגע אותי וכשמשהו משגע אותי זה שוב אומר שהוא מתחולל גם בתוכי.

*

יכול להיות שכאב הגב שלי, הכאב הטוב שלי, הגיע כדי לבקש ממני בעוד רמה להפסיק להלחם?

כבר כמה שנים אני שמה לב שאינני מקבלת קולות מסוימים בתוכי או ליתר דיוק דוחה אותם או מזלזת בהם.

כבר כמה שנים אני מבקשת בתהליך ההתפתחות שלי עוד כנות פנימית, עוד הסכמה להכיר את עצמי באמת. כשאני מסתכלת אחורה עולה לי כאב אבל גם המון הודיה על הדרך וכשאני מסתכלת קדימה עולה לי בעיקר סקרנות. מי אוכל להיות? מה יכול לקרות?

*

אני יודעת ש"הכל" כבר היה בתוכי מאז ומעולם והוא פשוט כל פעם נפתח אלי בעוד רמה.

אני יודעת שכל התמיות לאורך הדרך פיזרו עבורי סימנים, שמובילים עוד ועוד פנימה והפעם אני מתבוננת דרכן על המאבקים והמלחמות בתוכי.

אני מסתכלת על תמי הילדה שהיתה צריכה לסגור חלק בתוכה כדי לשרוד, ועל מנגנוני ההגנה שפיתחה. אני מסתכלת על תמי הנערה שהמשיכה לפתח דפוסים של ריצוי, אשמה ובושה כדי להיות בסדר, כדי להיות ילדה טובה, כדי להגן על עצמה. אני מסתכלת על כל אותם פעמים בבגרותי, שריסנתי את החלקים הללו כי לא "סבלתי" אותם, כי הם גרמו לי סבל וכאב. אני מתבוננת בחלקים הקורבניים שלי ובזלזול שחשתי כלפיהם ( ועדיין לפעמים ).

אני מסתכלת על תמי האשה הצעירה שידעה מהי הדרך לחילוץ ולמרות חוסר הפירגון "בחוץ" היא דבקה בה. אני מתבוננת על כל הגם וגמים שבי, על כל הקולות הכאילו סותרים שהיו בי, ועדיין.

אני מסתכלת על תמי האשה שבגרה ושמה לב איך בחרה להזיז משקלים בתוכה. איך לאט לאט היא בחרה לתת יותר מקום לעוצמה הפנימית, לאהבה הפנימית. אני רואה גם את הפחד מהעוצמה הזו, ואיך לאט לאט הפסקתי לפחד מהפחד למרות שהוא עדיין נוכח.

אני רואה את המאבק הפנימי הפרטי שלי לאורך השנים, את ריסון הקולות שלא נחשבו בעיני או את ההדחקה שלהם, ההסתרה שלהם מפני, יודעת שהכל היה לצורך ושולחת לעצמי לכל אורך הדרך הרבה חסד, הרבה חמלה ומשתדלת לסלוח לעצמי על הכל.

*

אני שוכבת על מזרן היוגה, מסתכלת קדימה אל עבר העתיד ומרגישה לרגעים מה זה לחיות כאן, על האדמה הזו, בלי מאבק ועם תחושת סליחה נעימה ומרפאת. מרגישה את האדמה נושאת אותי בבטחון. מרגישה את האמון המתחדש שלי בה, והנה נכנסת נשימה.

אני יודעת שאם הוויתור על מאבק כבר מתקיים אצלי בשיעורי היוגה, אני יכולה לוותר עליו בכל רגע ורגע בחיים והתחושה של זה כל כך טובה. אני מזהה שזוהי תחושה של בטחון קיומי וחופש בתאים עצמם.

חיים ללא מאבק.

אולי זוהי התחושה של שלום פנימי? אני מנסה לאחוז בה ובאותה העת היא נעלמת.

*

אני נזכרת בכל מה שאנחנו לומדים במרכז לוהאריה על האנושות ועל עידן הגרביטציה: ההישרדות, הכוחנות, הסבל והמלחמות שאפיינו את החיים בעולם ארץ, ובכל מה שאנו לומדים על נפש האדם, ואני יודעת שאנחנו בפתחו של שינוי.

אני נזכרת שוב שהגשר לשינוי דורש הסכמה לפעול אחרת ולא "עוד מאותו הדבר", שהוא קורה בשקט, מתוך הדברים הקטנים, היומיומיים, מחייכת לעצמי ואומרת לי שזה כבר קורה, עובדה שאני משתנה.

נכנסת עוד נשימה, משהו נוסף מתרווח אצלי בגוף והנה,

מתעורר בי הרצון לכתוב.