פרק 37: שפה חדשה
השבוע נפגשנו לחגוג את הצלחת הקמפיין למען הקמת מרכז הלידה. זה היה מסוג הרגעים בזמן, שמאפשרים עצירה להתבוננות אחורה, מחשבות קדימה, ובאותה נשימה להיות בנוכחות בזמן הווה נתון. * קמפיין גיוס זה משהו שתמיד מערבל לי את הבטן. הוא מביא לפתחי נושאים שונים שמוציאים אותי מאיזור נוחות – פניה החוצה כדי לבקש עזרה, התבוננות […]
פרק 36: כל בוקר מחדש
היום התעוררתי עם חשק לכתוב על התקופה האחרונה, בעיקר כדי להנכיח לעצמי את מה שאני עוברת. כשהסתכלתי ביומן כמה זמן עבר מאז התחילה "התקופה" הזו, נוכחתי לראות שעברו חודשיים. למרות שברור לי שהכל מחובר וקשור, יש משהו במה שעבר עלי או במה שקורה לי כרגע, שאני יודעת ממש איפה ומתי הוא התחיל וזה עניין […]
פרק 35: מלחמה ושלום
אי שם בינואר של שנת 1988 התחלתי טירונות במחנה שמונים. לקראת סוף הטירונות הודיעו לנו שבקרוב יהיה "מסדר" שבו נקבל מתנה ספרי תורה ונישבע לצה"ל. משום מה, לא יכולתי להכיל את ההשתתפות באירוע הזה וחיפשתי דרך להתחמק ממנו. האפשרות לעמוד עם כולן ופשוט לא להישבע כנראה לא עברה לי בראש או שלא היתה טובה […]
פרק 34: ומותר לאהוב
כשהחלו להגיע לארץ הידיעות על הנעשה באירופה בזמן מלחמת העולם השניה, כתבה לאה גולדברג את השיר שחווה אלברשטיין שרה וכולנו מכירות וקוראות לו פשוט את תלכי בשדה. עבורי השיר הזה היה השיר הפנימי לאורך כל השנתיים האחרונות. השאלה האם מותר לאהוב, האם מותר לצחוק, כשקורים דברים כל כך נוראיים סביבנו היתה כמו רקע או […]