כבר אמצע דצמבר.

יש ימים שבהם אני שוכחת מהמלחמה.

שוכחת שיש אנשים ששבויים במנהרות חשוכות, בלי מים ואוכל, בלי בגדים להחלפה, בחום, בקור.

שוכחת שמעבר לגבול יש מאות ואלפי אנשים רעבים, פצועים, שותתי דם.

סוריה, לבנון ועזה מקיפות אותנו ובכל זאת

רחוקות כל כך.

 

יש ימים שבהם אני זוכרת.

זוכרת עד כדי כך שקשה לי לישון.

ובתוך כל זה,

אני עוברת את התקופה הכי שמחה ומלאה בטוב שידעתי.

*

המון זמן לא כתבתי לבלוג.

אולי בגלל שאני יותר עסוקה מפעם? אולי בגלל שאני נדרשת לכתוב טקסטים רבים עבור העמותה שעוד רגע אנהל?

אני מתגעגעת לכתיבה הפשוטה לעצמי. זו שאני לא יודעת לאן תיקח אותי, שאין לה מטרה ברורה. זו שדומה להליכה בשביל חדש אבל גם מוכר בטבע ליד הבית. זו  כשמגיעה כשמשהו אומר לי שבי, תכתבי.

יש לי הרגשה שהיום זו תהיה כתיבה מסוג אחר.

אולי פחות קוהרנטית?

*

הנתיב שלי, שאני צועדת עליו והביא אותי להתחיל בעוד שבועיים את התפקיד החדש כמנהלת את העמותה שנקראת "התנועה לחופש בחירה בלידה", היה עד כה מורכב ומאתגר אבל בעיקר מעניין ומלא התפתחויות לא צפויות.

כל פעם נדרשתי לעוד רמה של הקשבה פנימה.

לפעמים לא ידעתי מה אני שומעת ב"פנימה הזה" ולפעמים זה היה ברור, אבל מרגע שהבנתי שההתפתחות שלי היא win win היה לי הרבה יותר קל.

מרגע שהבנתי שכל מה שבא לפתחי בא לפתח אותי, וככל שאכיר את עצמי אבין מה אני רוצה לעשות כדי ליצור בעולם עוד טוב, רווח לי.

לא הייתי צריכה להחזיק כבר בתפישה של או או.

*

כמעט שש שנים אני לומדת ונחנכת במרכז לוהאריה. הלב שלי עולה על גדותיו כשאני רואה את הדרך שעברתי מאז. התאים שלי עולצים בסקרנות לקראת מה שעוד מחכה לי. ההזנה הזו, שמאפשרת לי עוד חופש ועוד תחושת בטחון, תומכת מאין כמוה. אני חלק מרשת של אנשים יפים ותבוניים, רואה את הקשרים החיים הישנים והחדשים שלי, את המחזוריות ואת השינויים בקשרים עצמם, את הקשרים שנעלמו, את אלו שהתחזקו, את ניצני אלו החדשים

ומתמלאת בהודיה.

ועם כל היש הזה, ומנגד המלחמה הנוראית שמלווה אותנו כבר יותר מדי זמן, מגיע "התפקיד" החדש שלי,

שהוא חלק מהביטוי שלי כאן על האדמה הזו

ועושה לי עוד מקום.

מקום חדש על האדמה.

*

המקום בתוכי להכיל את עצמי – גדל

ואיתו גדלה ההכלה שלי את האחרים ואת המציאות מסביבי.

המקום שאני מסכימה להיות בו בנוכחות ובערכיות גדל.

המקום בתוכי,

שפועם ומזכיר לי את הרצון והחזון שלי – גדל גם הוא,

ואז,

האדמה שאני חיה עליה מקבלת אותי אליה ועליה אחרת.

יחסי הגומלין שלנו השתנו.

משהו בקשר שלנו השתנה.

*

אז האם יהיה לי זמן להמשיך לכתוב לבלוג? לעצמי? למי שקוראת אותי? אני לא יודעת.

מתי תגמר כבר המלחמה האיומה הזו? אני לא יודעת.

ומה אני כן יודעת?

שאני רוצה שהמציאות בכדור הארץ תשתנה, שנחיה בקיימות ובבטחון קיומי, שכל בני האדם יהיו חופשיים.

אני יודעת שהרצון שלי שעולם הלידה בישראל יהיה טוב יותר קיים ונוכח ואני אפילו הולכת לעבוד בזה. לפעמים זה לא נתפש.

התקבלה לפני הזדמנות לעשות שינוי ולהשפיע ברמה ארצית.

שוב ושוב מזכירה זאת לעצמי ותחושת התחדשות ושמחה ממלאת אותי.

*

הבנת המשמעות של הכניסה שלנו כעוברים ותינוקות לעולם ארץ קיימת בתוכי מאז הלידה של בתי הבכורה, אבל משהו לא היה סגור על עצמו. הידיעה שזהו שער חשוב מאוד פיעמה בי שנים ארוכות אבל כמעט תמיד, במקביל, חשבתי שיש דברים יותר חשובים, יותר דחופים.

למרות זאת,

הידיעה הזו, המאוד פרטית ומיוחדת שנבעה מתוכי, ללא צורך בהוכחות או תירוצים התוותה את הדרך שלי והבעירה במשך שנים את הרצון שלי ועקב כך יצרה את מציאות חיי.

אז כרגיל,

אני לא מתווכחת עם המציאות

ויודעת שכרגע עלי להרכין ראש אל מול כל מה שקורה בארץ ובמקביל אל מול הידיעה הזו.

הדרך החדשה שלי כבר כאן, שינויים רבים כבר כאן ואני יודעת שהכל יהיה שונה אבל גם מוכר,

נזכרת שאני סומכת על עצמי וסומכת על הדרך ועל כל כך הרבה אנשים ( תכלס בעיקר נשים ) שנמצאות לידי ואיתי, ושכולנו שותפות לרצון לטייב את הגשר בין העולמות ולאפשר לנו ולילדים שלנו ושלהם חיים אחרים.

הסתבר לי לאחרונה שהחיבור שלי למשמעות של תהליך ההריון והלידה, החיבור שלי לשדה הזה שמלא בפוטנציאלים של עוצמה וטראומה, נוכח עכשיו יותר מאי פעם.

המלחמה,

שיצרה אצלי אש חדשה

שהסירה שיכבה דהויה, ואפשרה לי לגלות אש אחרת.

אש חדשה

שרוצה להאיר וכבר פחות פוחדת לשרוף,

אש מחממת ונעימה,

אש מתמירה.

 

האש הזו, שקיימת בי ואני בה נותנת לי תקווה כמעט בכל רגע נתון.

*

בעוד שבועיים, בתאריך 1.1.25,  אני נכנסת לנעליים הגדולות היפות והאמיצות של חיותה גורן.

כבר תקופה ארוכה אני מרגישה כמו ברגע הזה,

שבו במרוץ שליחים,

מעבירים את המקל.

המקל הזה שעובר מחיותה אלי מלא במהות ומשמעות ובכל רגע נתון הוא קיים גם בעבר וגם בעתיד.

אבל

המרוץ פונה תמיד קדימה.

השליחות המשותפת היא אדירת ממדים.

 

שבועיים אחרי כניסתי הרשמית לתפקיד, ביחד עם צוות של נשים יוצאות מן הכלל, יתחיל קמפיין מימון המונים כדי שנוכל לברוא כאן מציאות חדשה. כולנו כבר עמוק בתוך ההכנות לקמפיין ואני בהתרגשות שיא.

אנחנו מצטיידות בסבלנות ואורח רוח ולא שוכחות לתבל בחריצות.

אני יודעת שהתשתית שהונחה עבורנו בארגון היא יציבה וחזקה ונדבך על גבי נדבך השינוי שאנו מייחלות לו יקרה,

כי הוא כבר כאן.

*

השבוע שאלו אותי חברות אהובות האם אני יכולה לדמיין שאני חיה בעולם שבו אנו מרגישות ערכיות שייכות ובטוחות מעצם היותנו. אמרתי שאני לא יודעת.

הבוקר כשקמתי, הבנתי שאם אני מדמיינת את עצמי כך ( וזה קורה ), אז ברור שאני גם מדמיינת עולם כזה,

ואיזה כיף שאני יכולה כל כך בקלות,

לדמיין לידות כאלו.