המלחמה נמשכת.
החיים זורמים במסלול לא ברור.

הכעס והתסכול נוכחים ומלווים אותי יום יום.

לצידם, שקט פנימי חדש זורם פנימה. זהו לא שקט של ניתוק או אדישות. זה שקט אחר ולכן מחליטה לא להגדיר אותו אלא בעיקר לשים לב כשהוא נמצא.

אני יודעת שאני חיה באחת התקופות המשמעותיות והקריטיות שידעה האנושות ושבחרתי בזה. 

בימים האחרונים אני מכינה סדנה חדשה על הקשבה לגוף ומתמלאת שוב תשוקה ויצירתיות, אחרי תקופה ארוכה שבה השלתי מעלי עוד ועוד עיסוקים והרגשתי שהאש שלי כבתה לאיטה.

ועדיין, עם ההתפעמות מהסדנה החדשה, השבוע החולף היה לי מאוד מאתגר רגשית.
בין יום השואה ליום הזכרון היה לי קשה לראות את חוסר הלמידה ואת הריצה למרחקים ארוכים במעגל סגור של העם שלנו.
הרגשתי שהשואה פה ויום הזכרון רק מתעבה כל הזמן.
המתים נערמים.
כמות הסבל שעוברים אנשים משני "צידי הגדר" בלתי נתפסת.

נזכרתי בסיפורו של ביאליק "מאחורי הגדר",
בהפרדת האוהבים,
בקלות המחשבה שחולפת בראשנו שמי שנמצא מאחורי הגדר הוא רשע מרושע.
חשבתי לעצמי כמה קל מתוך התודעה הזו,
מתוך סגירת הלב,
להצמיח רוע.

בגדה המערבית מתאכזרים לפלסטינים ומתבצע טרנספר אכזרי ונוראי. הסיפורים לקוחים כמו מימי מלחמת העולם השניה רק שהפעם נערי הגבעות והצבא היהודי הם המתעללים בסיפור.
החטופים נמקים בכלאם רעבים ומי יודע מה עוד עובר עליהם. רבים מניצולי הפוגרומים של השבעה באוקטובר חיים שוב ושוב את הטראומה.
חיילים וחיילות שחושבים שנשלחו להגן על המולדת מגנים בעצם על ממשלה קיצונית ופשיסטית ומתים בקרב, אין כיוון ואין כוונה,
ובכולנו ביחד מתעללת ממשלה שאומרת לנו שהיא לטובתנו.
ובעזה?
כבר שנים ברור לי שמה שקורה שם לא יכול להביא לשום דבר טוב.
שנים רבות ידעתי
ובחרתי לעצום עיניים.
לא יכולתי להכיל את הסבל ואת ההתנהגות הפוליטית והצבאית של המדינה שלי, לא יכולתי להכיל את פשעי החמס בתוך הרצועה ואת הפנטיות הדתית שמנכסת את אלוהים לצידה.

והיום? השימוש הציני של הממשלה "שלנו" במה שקרה בשביעי לאוקטובר מחריד אותי, מזעזע אותי ואני לא רוצה להתרגל אליו.
הרג עשרות אלפי אזרחים, הרס מוחלט של תשתיות, התנהגות חייתית אל מול סבל אנושי.
אטימות שזכינו לראות ברגעי השפל של האנושות.

ובעולם קורה אותו הדבר.
מחלקים את החיים לטובים ורעים ללא כל אפשרות להכיל מורכבות.
מצדדים בסיפור הפלסטיני ללא מחשבה על פשעי החמס וללא הבנה שגם בקרב היהודים יש הכל מהכל.

*

הסיפור שסיפרנו לעצמינו כעם יהודי מתמוטט.
אנחנו מתחילים להבין כי הטוב והרע לא קשורים לגבולות ולא קשורים למוצא אתני.
אנחנו מתחילות להבין כי הטוב והרע קשורים לערכים אוניברסליים.

אני יודעת שנולדתי יהודייה לא בכדי. שואלת את עצמי כעת, האם אחד התפקידים שלי הוא לתרום לפירוק של השרשרת הזו מבפנים.
אם היהודים היו אמורים להוביל, קיבלו תפקיד להיות אור לגויים, הם לא מילאו את תפקידם ואף יותר מזה- הם סטו וסילפו את הדרך.

אולי דווקא היום התפקיד החדש של ה"יהדות" היא להאיר את עיני האנושות לכך שהדתות כבר לא רלוונטיות? שיש בהן יותר הרס מבניה?
אולי התפקיד של היהדות בימינו היא לקחת את כל הדברים המדהימים שנכתבו בשמה לאורך השנים, את כל הטקסטים היפים והנאורים ולכתוב מהם אמנה חברתית חדשה?
אולי מספיק כבר עם עבודת האלילים היהודית והמוסלמית שמשרתת רק את מכונת ההרג והשנאה?

בזכות ההשתייכות שלי לקהילה של מרכז לוהאריה, אני יכולה לדמיין עתיד אחר ולכן לא טובעת בביצת הייאוש הנצחית. אני מבינה צעד צעד מה זה אומר לראות את הקיים לצמוח מהיש ולהמשיך להתחדש.

אני חולמת שתשב קבוצה של נשים וגברים ותוציא מתוך הקיים והיש בכל הדתות את הערכים המשותפים.
כמרים שיגידו שאין קשר בין מה שהובא על ידי ישוע לאיסור על הפלות. מוסלמים ויהודים שיגידו שהציווי ואהבת לרעך כמוך הוא מעל הכל. נזירים בודהיסטים והינודיאסטים שישתפו את כולנו בשניים או שלושה ערכים שיהיה לנו קל להסכים עליהם.
אני חולמת שדווקא מתוך הדתות יצמח השינוי, כמו שאני חולמת שדווקא מתוך הקהילה הערבית ישראלית תיסלל הדרך אל השלום. הערבים הישראלים יכולים להוות גשר. הם חיים בדו לאומיות פנימית ומכירים טוב את הגישור הזה ואני בהודיה אדירה לכל אחד מהם שמצליח לחיות את המורכבות הזו ולפעול בתוכה. 

שיתופי הפעולה של רבנים עם פלסטינים חילונים ודתיים, גם בתוך ישראל וגם בשטחים הכבושים,
בין צעירים וזקנים יהודים וערבים, נשים וגברים – מעוררים בי השראה ותקווה –
הם סוללים את הדרך אל המציאות החדשה שניתן ליצור פה.

כל זה יכול להתאפשר בזכות חיבור לערכים אוניברסליים אשר מהווים מצפן ומיגדלור,
ערכים שמחברים אותנו זה לזה לא באופן מלאכותי וצבוע אלא באופן עמוק עתיק ובו זמנית חדשני.
ויש המון שיתופי פעולה כאלו.

אמא שלי שואלת אותי כל הזמן איך לא יודעים על זה, איך לא רואים את בטלויזיה.

סיפרתי לה בשבוע שעבר שהשתתפתי בכנס של מכון ון ליר שרק הנכיח יותר ויותר בתוכי את האפשרות לשלום, את האפשרות לראות את האור בקצה המנהרה החשוכה והאפלה שכולנו שבויים בה. אני אומרת לה ששבוע הבא יש כנס במרכז פרס לשלום. אנשי השלום מכל עבר, מכל צידי הגדרות בוכים אבל עסוקים בו זמנית בעשייה ולכן יוצרים עוד ועוד תקווה.

ההבנה שאנחנו והכדור שאנו חיים עליו הם אחד ואנו ממשיכים לפגוע ולהרוס את עצמינו בכל יום שעובר
היא קריטית.
ההבנה שלאמת פנים רבות
היא קריטית.

ערכים כמו
אהבת האדם באשר הוא אדם,
קידוש החיים,
ערבות ועזרה הדדית – הם קריטים.

אם נשכיל לתת להם להוביל אותנו יש עדיין סיכוי.

יש כל כך הרבה פתרונות ויש כל כך הרבה עם מי לדבר.

מה שצריך לשאול את עצמינו הוא האם יש רצון כנה לספר לעצמינו סיפור חדש ומהם בעצם הגדרות והחומות שאנו בונים לעצמינו שנה אחרי שנה בתוך הלב.