היום התעוררתי עם חשק לכתוב על התקופה האחרונה, בעיקר כדי להנכיח לעצמי את מה שאני עוברת. כשהסתכלתי ביומן כמה זמן עבר מאז התחילה "התקופה" הזו, נוכחתי לראות שעברו חודשיים. למרות שברור לי שהכל מחובר וקשור, יש משהו במה שעבר עלי או במה שקורה לי כרגע, שאני יודעת ממש איפה ומתי הוא התחיל וזה עניין אותי לבדוק מתי זה קרה מבחינת התאריכים.
כשאני מנסה לחשוב מתי הונחו האבנים שסימנו את הדרך למה שאני רוצה לכתוב עליו, אני מתלבטת מתי להתחיל. היו המון רמזים בעלילה שזה אולי יקרה, והכיוון הולך לשם, אבל האמת? לא יודעת אם קראתי אותם בכלל. זה קצת מזכיר לי פעמים בהן אני קוראת בספר וכל פעם צריכה לחזור אחורה כי אין לי מושג מה קראתי.
*
מאז שהתחלתי לעבוד בתנועה לחופש בחירה בלידה שאלו אותי נשים שונות מה קורה עם נושא "מרכזי הלידה" בישראל וכמעט לכולן אמרתי שאני לא יודעת ויש סיכוי טוב שמישהי עובדת ברגעים אלו על הקמה של משהו ואנחנו פשוט לא יודעות מזה. לגבי העמותה, אמרתי שזה לא תחום שאנחנו עוסקות בו בכלל. אנחנו עמותה לשינוי מדיניות וחינוך ויש לנו מטרות אחרות.
במהלך השנה הזו, בעיקר החל מספטמבר האחרון ועם העבודה על הכנס שהיינו שקועות בה מאוד, עלה הנושא של מרכז לידה כחלק מפעילות העמותה כמה פעמים וכל פעם טפטף לי למח מעוד כיוון שזה רעיון טוב אבל לא באמת התיישב לי בגוף.
במלחמה האחרונה, או ליתר דיוק לקראת סופה, קרה משהו שהיה עבורי גיים צ'יינג'ר.
*
כשאני כותבת על זה עכשיו, אני נזכרת בהרגל המחשבתי שלי ל"פיצולים". אני נזכרת, שכשהלכתי ללמוד סיעוד כדי ללמוד להיות מיילדת, שמתי את כל נושא השירה והספרות שעסקתי בו עשר שנים מאחורי. ההתמסרות ללימודי הסיעוד כאילו ביקשה ממני לשים מאחורי את העולם שכל כך אהבתי, אבל היום אני מבינה שזו בסך הכל תפישה כלשהיא שאומרת שכדי לעשות משהו אחד, צריך לעזוב או לשחרר או לשכוח משהו אחר. לקח זמן ותקופה ארוכה של נתק מהשירה והספרות, עד שהבנתי שאין צורך לפצל והכל משתלב ביחד.
בעצם, מה שקרה לפני חודשיים והיווה עבורי את נפילת האסימון ששינתה הכל, היתה ההבנה, הגופנית ממש, שה"מסלול" האישי שלי, והמסלול של העמותה – פשוט מתחברים לכדי יצירה משותפת ואז, גם כל החלקים בסיפור שלי עצמי התחברו וכנראה זה לא היה יכול לקרות רגע אחד קודם.
*
לקראת סוף המלחמה, עדיין בתוך התיסכול של חוסר הוודאות, התחלתי לעבוד עם דודו וטל, איש ואשה מקסימים שיש להם חברה לפיתוח משאבים. בגלל שאלו היו ימים שבהם הרוב פשוט עמד מלכת והמציאות היתה תלויה באויר ( עדיין היו אזעקות כמה פעמים ביום), זה היה זמן טוב להתחיל לעבוד ביחד. באחת מפגישות הזום, כחלק מההכרות ההדדית, סיפרתי לטל ודודו על "בית יולדות" , עלי ועל עפרית, על "זכותי ללדת", על הבג"ץ ועל הזכייה שלנו. בסיום השיחה, דודו שיקף לי שיש פה וואאחד סיפורים וביקש ממני לכתוב אותם ולהעביר להם. זה מיד הדליק אותי ואמרתי לו שבהקדם האפשרי אעשה זאת.
יומיים אחר כך, בשבת בבוקר, נכנסתי ליורט שלי עם המחשב והתחלתי לכתוב. תוך כדי הכתיבה, אני מבינה שאני מתחילה להתרגש ומשהו משתנה אצלי באש הפנימית ואולי מעבר לכך. משהו קורה לי.
כתבתי על איך פגשתי את עפרית, על ההקמה של בית יולדות, על הסגירה, על בג"ץ, על העמותה שהתחלתי לנהל ופתאום הכל היה ברור כשמש.
הדופק שלי עלה ואולי אפילו התחלתי להזיע.
הבנתי שהדיבור של החודשים האחרונים על מרכז לידה הוא כבר לא רק "דיבור". משהו קרה לי ויצאתי מהיורט אחרת.
אני חושבת שהרבה מחלקי הסיפור שלי, ששכבו במגירה כפרקים נפרדים פשוט התחברו.
פתאום כל הנתיב האישי שלי נראה ברור – וכשהוא התלכד עם הנתיב של העמותה זה היה מאוד עוצמתי.
מאז אני קמה כל יום בתחושה שזה מה שבאתי לעשות כשהצטרפתי לעמותה: להקים מרכז לידה.
די מהר הבנו ביחד – צוות הנשים שעובדות איתי ואני , שכל מטרות העמותה והחזון שעמלנו על כתיבתו בדיוק לפני שנה, יוכלו להתגשם באופן הכי אופטימלי דרך הקמתו של מבנה פיזי, שיהווה גם מקום ללווי נשים בהריון, גם ללידות וגם לטיפול ותמיכה אחרי הלידה, אבל גם מקום להכשרות מקצועיות וגם ל… מלא דברים אחרים.
כולנו, הרגשנו בבת אחת את המשמעות של הבניה והחיבור לאדמה.
*
מאז עברו חודשיים. אני מרגישה שהאש שלי בוערת, שהאדמה שלי חדשה, שהאויר והמים יחסית מאוזנים. אני יודעת שהכל אפשרי. העובדה שהחלקים שלי מחוברים, שהסיפור ממשיך להכתב בנחת, עם הרבה פחות מאבקים פנימיים יוצרת אצלי תחושה חדשה ולא מוכרת, בעיקר של שמחה וחסד פנימי.
קבוצת הנשים הנפלאה שעבדה איתי לאורך תקופה על הכנס בינואר הניחה תשתית לקבוצה נוספת של נשים שהצטרפה ואני מרגישה זכות אדירה לעבוד איתן – לחשוב ביחד, לחלום ביחד, להרגיש ביחד ולהגשים ביחד.
המצב הפוליטי, הכלכלי והתודעתי של המציאות בה אנחנו חיים נותן לי כל יום עוד מוטיבציה להמשיך.
עצם העובדה שאנחנו בונות ביחד בית אמיתי ללידות אמיתיות, שיהיה מושתת על הקשבה, רכות, אמפתיה, קבלה ואהבה, מעגנת אותי ומשמחת אותי באופן שאני לא זוכרת כמוהו,
כל בוקר מחדש.