השבוע נפגשנו לחגוג את הצלחת הקמפיין למען הקמת מרכז הלידה. זה היה מסוג הרגעים בזמן, שמאפשרים עצירה להתבוננות אחורה, מחשבות קדימה, ובאותה נשימה להיות בנוכחות בזמן הווה נתון.
*
קמפיין גיוס זה משהו שתמיד מערבל לי את הבטן. הוא מביא לפתחי נושאים שונים שמוציאים אותי מאיזור נוחות – פניה החוצה כדי לבקש עזרה, התבוננות פנימה כדי להבין מה מאתגר אותי, מפגש עם חלקים שלי שאני פחות אוהבת או לא מעריכה, חיבור הכרחי לאנשים נוספים באינטנסיביות לא שגרתית, רצון להגיע לתוצאה, ואולי עוד נושאים שכרגע לא חשופים בפני.
זה היה הקמפיין השלישי שלי.
היום, כשאני מסתכלת אחורה על הקמפיינים כולם, אני יכולה לראות את הדרך שעברתי שמאפשרת לי להבין כמה השתנתי.
*
הקמפיין הראשון שהשתתפתי בו היה קמפיין מטעם "זכותי ללדת". אפשר לומר שזה היה קמפיין גרנדיוזי. היו פעילות בו עשרות נשים שלכל אחת היה תפקיד. פעלנו ללא לאות כדי שנוכל לממן את הייצוג המשפטי לעתירה לבג"ץ, שקיווינו שתבטל את הסגירה של "בית יולדות" שלנו בגדרה. האפקט התודעתי שלו היה עצום: מרכזי הלידה החלו להכנס לשיח הציבורי והלידות מחוץ לבית החולים קיבלו מקום לא רק בגלל שמשהו רע קרה.
הקמפיין היה ארוך וכלל אין סוף תשורות ומלא מלא עבודה. היינו כמו דבורים בכוורת. חילקנו תפקידים, צילמנו סרט קצר, עשינו המון גרפיקה והיתה הרגשה שאנחנו פועלות נגד משהו, נאבקות במשהו. הדרייב היה עצום וללא ספק לעומתי.
למרות שהיו איתי נשים מדהימות והייתי בתוך עשייה ערכית ומשמעותית, במהלך הקמפיין היה לי מאוד קשה.
הרגשתי שאני תלויה בתוצאות הגיוס וההרגשה הזו העיבה על הכל.
התלות בכסף, תחושת ההישרדות האישית שלי, שנתנה לי מוטיבציה והביאה אותי לקצה, אפשרה לי להביא את עצמי לידי ביטוי גם בקטע טוב, אבל השאירה אותי בסוף הקמפיין מרוקנת לתקופה ארוכה. גייסנו 140 אלף ש"ח כדי לשלם לעורכי הדין ויצאנו לדרך. דרך אגב, בא לי להגיד לכל הנשים שהשתתפו בעשייה ותרמו אז: אתן יכולות להתרווח היום בכורסה כי אלו היו הזרעים לכל מה שקרה ויקרה בהמשך.
ביולי 2024 כשפגשתי את חיותה גורן והתחלנו חפיפה להנהלת העמותה, נודע לי מיד, שבינואר 2025, ברגע שאכנס לתפקיד, נעשה ביחד קמפיין מימון המונים "כי העמותה מסתמכת על קמפיין כזה ופעם בשנה וחצי זה הכרחי".
נפלו פני.
כשהגיע חודש לפני, וקלטתי שאני מופעלת בכל פעם שעולה בדל מחשבה על הקמפיין, ביקשתי מלימור המטפלת שלי, שנדבר על המסקנות שנשארו חקוקות בי מהקמפיין הקודם. בגלל שאנחנו עובדות גם עם הנפש וגם עם כלים אנרגטיים זה היה מאוד ממוקד וציק צ'ק עבד. התחלתי את הקמפיין בטוב, והעובדה שחיותה היתה שם כל כולה מאוד תמכה.
זה היה קמפיין קצר והלך טוב. היו רגעים שאפילו נהנתי. לאורך הקמפיין עצמו הרגשתי כבר הרבה פחות תלויה בתוצאה.
ידעתי שהעבודה שלי בעמותה חשובה ומשמעותית, ידעתי שעולם חדש נפתח בפני, ידעתי שאני רוצה להשפיע על מה שקורה במדינה, ידעתי שעולם שלם של למידה מחכה לי מעבר לפינה והייתי סקרנית בטירוף ומלאה באמונה.
גייסנו 270 אלף ש"ח.
אחרי הקמפיין, הכנו תקציב לשנה וחצי – עד הקמפיין הבא, ודי מהר הבנתי שאני רוצה לכנס צוות לכתיבת חזון לעמותה.
היום אני יודעת שהחזון שנכתב כשלושה חודשים אחרי הקמפיין, התחיל מיד לפעול בעולם.
משהו בו, למרות הסרבול התחבירי, החל מיד להשפיע על המציאות. הוא היה שלם כי היו בו מהות משמעות וממשות. הוא פעל את פעולתו בעולם, במקביל לכל מה שעשינו אנחנו.
לאורך השנה, מדי פעם, הייתי נכנסת לאתר לקרוא אותו ומתמלאת בתחושת נחת ונינוחות.
*
כהרף עין הגיע הקמפיין השלישי והוא היה שונה מכל מה שדמיינתי.
הגעתי אליו בשלה יותר, עצמאית יותר ומוקפת בחברות שעבדו איתי צמוד צמוד כבר כמה חודשים על ההורדה לקרקע של רעיון, שכולנו, כל אחת בדרכה, היתה מחוברת אליו ברמ"ח איבריה: הקמת מרכז לידה עצמאי שיהווה גם מרכז הכשרה.
לאורך כל התקופה ידענו שמרכז הלידה שיקום כאן יהווה כלי, הן עבור טובת הכלל והן עבור מימוש וביטוי של כל אחת מאתנו בעולם. ידענו שהמרכז הזה יאפשר שינויים אדירים בשדה הלידה והיה ברור לנו שהוא יהווה מקפצה אדירה עבור הגשמת החזון של העמותה, ושהוא יגשים את הערכים שאנו כל כך מאמינות בהם. אני חושבת שזה היה הדלק העיקרי לקמפיין הנוכחי.
מה שלא ידענו, זה איזו עוצמה אדירה ומימון זה יביא.
*
הנשים שהצטרפו אלינו גם הן היו מחוברות לגרעין הרעיון – כל אחת בדרכה.
המעגלים הלכו וגדלו וגם לאורך הקמפיין עצמו ( תשעה ימים תמימים ) נוספו עוד ועוד שגרירות – כל שגרירה החזיקה רצון ומשאלת לב שהיו מחוברים לרעיון הקמת מרכז לידה עצמאי בישראל. בזמן אמת, היו איתנו מאתיים שלושים שגרירות שזה דבר מטורף בעיני. אמנם לא כולן גייסו כסף בפועל, אבל כולן השפיעו. מעגלי התהודה היו עצומים והפעם גייסנו מעל חצי מיליון שקל.
בתוך חווית הכוורת הרגשתי הפעם אחרת לגמרי. לא הרגשתי עול, לא הרגשתי לחץ, לא הרגשתי תלויה בתוצאה.
הרגשתי אחראית. הרגשתי חופשייה, הרגשתי שאנחנו מובילות תנועה חדשה ( גם בעמותה, גם במרחב הלידה בישראל ) שמביאה איתה שפה חדשה של רעות, ערבות הדדית, חיבור, קיימות, משמעות, עצמאות ותקווה. הפעם זה לא היה קמפיין של מאבק וגם לא קמפיין של הישרדות.
*
השפה החדשה בלטה גם בערב שציינו כדי לחגוג את הקמפיין. היתה התרגשות וחגיגיות באוויר ואיתה פשטות ונינוחות. במעגל שעשינו כדי לשתף אחת את השניה בחוויות שעברנו היה, לצד המילים היפות והכנות, גם המון שקט.
זה היה שקט שהזכיר לי את מה שהייתי חווה פעמים רבות בתוך הפנימיות שלי, בלידות.
שקט שאין בו פחד או יותר מדי מחשבות לגבי העבר או העתיד והוא מאפשר נוכחות שקטה. שקט של קודש בחול,
אחיזת ידיים, בטחון וידיעה ברורה,
שעוד רגע,
שלא ידוע כמה זמן הוא ייקח,
יוולד פה תינוק.
תגובה אחת
אהובה שאת! וואו איזה מרגשששש לראות אותך צומחת ומגלה ומשפיעה לטובה מתוך עין הסערה!!!!
מאז הלידה האחרונה בגדרה, עברו בערך 9.5 שנים .. הגיל של שחף 😉
וואו כמה דברים מאז, איזו אבולוציה מרגשת ואיזה סיסטרהוד מרגש! חיבוק גדול!!