בימי שישי אחר הצהריים אנחנו נוסעים לקיבוץ גן שמואל.
חיים, אבא של עופר נמצא כבר תקופה ארוכה ב"בית דורות" בקיבוץ, לצד אנשים מבוגרים נוספים שזקוקים לסיוע, ומשום כך התחלנו לפקוד את המקום די בקביעות.

השיגרה היא עוגן, וכמו בכל שישי, גם בשישי האחרון בשש וחצי בדיוק חולקו השירונים לקראת השירה בציבור.

ליאורה מגיעה על אופניים שתי דקות לפני תחילת המאורע, מתישבת ליד הפסנתר ומפיחה כמדי שבוע רוח חיים ברגעי החסד הללו.
כשניתן האות נדמה שכולנו שוכחים לרגע
את מה שרוצה להישכח.

הקשישים ישובים להם בכיסאות הגלגלים, בני המשפחות המעטים שמגיעים יושבים ביניהם, הצוות המסור כל כך מחזק פה, מלטף שם, תומך כאן,

ואנחנו שרים.

אני שמה לב ששירים המזכירים ולו במעט חיילים, קרבות, מלחמות, קשה לי לשיר,

ויש לא מעט.

במקביל, ישנם שירים שכשהמילים שלהם מתנגנות באויר החדר אני מרגישה שהם מרחפות בינינו כמו פרפרים מחליפי צבעים: גם יפים וגם מכניסים תנועה ואוורור לעיניים לאזניים ולנפש הדחוסה.

שוב ושוב הרבה מהשירים ואולי גם השירונים עצמם מזכירים לי שתמונת המציאות בארץ קפאה ואילו אנחנו כעַם מתבגרים ומזדקנים ללא למידה, ללא השתנות אמיתית.

בכל שישי יש שירון אחר.
אנחנו עפים עם אילו ציפורים בין עצי השיקמים בעיר באפור, בין אנשים טובים מאוד, מודים על כל אלה.

הפעם, בערב שישי האחרון, השירון כלל את השיר "היו זמנים" של חיים חפר.

כבר בתחילת הבית הראשון היתה לי תחושה שלא אצליח לשיר אותו במלואו, כמו שקרה לי עם השיר נולדתי לשלום, לפני כמה שבועות.
ואכן, כשהתקדמנו אל הבית השני התמלאו עיני בדמעות.
אחד הקשישים,
שישב רחוק ממני אבל ממש מולי
קלט אותי.

לרגע נפגשנו במבט

ואחרי כמה שניות מיהרתי להסיט את מבטי שלי.

*

אני פותחת סוגריים וחושבת על כל כך הרבה שנים שבהם הסטנו כולנו את המבט.
דוד גרוסמן כתב את "הזמן הצהוב" והיה קשה לנו להכיל, רם לוי צילם את "סגר"
והיה קשה לנו להכיל.
גדעון לוי, אמירה הס, המשיכו לתאר שבוע אחר שבוע את ההתנהלות הפושעת בשטחים
ורובנו לא יכולנו להישיר מבט.
האם מישהו מאתנו היה מוכן לחיות כמו שנתנו ל"הם" לחיות שנים על שנים?

החלטנו לשלוח את בנינו להילחם במקום להישיר מבט ולראות שהערכים שרצינו שיובילו אותנו,
התפוגגו
זה אחר זה.

*

לרגע קט, כשנפגשו עיני בעיני האדם שישב רחוק ממני, עבר בי גל של כאב מהול בחמלה.
אני יודעת שגם הוא לא תאר לעצמו לאיזה שפל מוסרי נגיע כמדינה.
הוא לא תאר לעצמו שגם אנחנו נצמיח מתוכנו אנשים שיהיו גרועים מהאויב הכי אכזרי שדמיינו.

לא הייתי בטוחה שהוא זוכר,
אבל בחתונה שלנו הוא שר את "ברית עולם" של אהוד מנור ומתי כספי. הוא ליווה בקולו המיוחד את האירוע המיוחד שלנו.

אט לאט
נגלה מעט
מי אני מי את
ואולי, אולי נלמד
לוותר
ולתת יותר
עד שתוותר
רק אהבתנו

הפסקתי לשיר. זכרון החתונה שלנו התערבב לי עם הפלמ"ח והמשלט ועם המלחמה הנוכחית.
התקווה לשינוי ולשלום התערבבה עם יאוש הקיפאון וכאב האובדנים הרבים,
הזיקנה השורה התערבבה עם כל השאר

וחשבתי על ברית האהבה.
ברית שבימים המאתגרים האלה יכולה לחלץ אותנו מהתחתית שהגענו אליה.
ברית של שונים ומגוונים שרוצים לחיות ביחד תחת מטרייה של אמת משותפת בלי קשר למוצא או גזע או לאום.
כל כך מיצינו את החלוקה הזו.

ברית של אהבה היא ברית של ערכים –
עזרה הדדית, אהבת האדם באשר הוא אדם, אחריות ודוגמה אישית.
ברית שמובלת על ידי טהר המחשבה והמילה, פועמים בה תבוניות הלב ששזור בתבוניות השכל,
פשטות ואותנטיות.
ברית של רצון משותף לחיים של בטחון קיומי מתוך הבנה שבטחון של האחד לא יכול לבוא אף פעם על חשבון בטחון של האחר.

ברית שכבר היתה ועדיין קיימת כאן ועליה להתרחב לעוד ועוד קהילות,
ולרגע אחד יכולתי לחוש אותה
גם בבית דורות,
בזמן השירה בציבור.