כשלמדתי סיעוד ליווה אותי ספר החיים והמתים הטיבטי.

לא זוכרת איך הוא הגיע לידי ואיך שמעתי עליו, אבל לשמחתי הקריאה בו ליוותה את השנה הראשונה שלי בבית ספר ע"ש דינה לאחיות באופן כמעט יומיומי.

כשהתחלתי את הלימודים הרגשתי שאני נוחתת בכוכב אחר. הגעתי לשם אחרי שמונה שנים רצופות שבהן למדתי בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, אחרי חמש שנים של עבודה במכללת עלמא ועם פעוטה בת שנתיים.

הרגשתי שכבר ידעתי משהו על החיים ועלי והנה נחתתי בעולם זר ושונה שהרגיש לי כמו יקום מקביל – שעליו אינני יודעת דבר.

אסור היה לצאת באמצע השיעור לקנות קפה והתייחסו אלינו כמו לתלמידים שרק מחפשים איך להעביר את הזמן בלי ללמוד. העובדה שהגעתי לשם מתוך רצון עמוק לא נלקחה על ידי המערכת בחשבון ונדרשתי להזכיר לעצמי שוב ושוב  שהגעתי לשם מרצוני החופשי.

ספר המתים והחיים הטיבטי היה עבורי כמו מורה שתמיד נמצא שם עבורי ואני יכולה לחזור אליו בכל רגע. הוא היה כמו בית. נחשפתי לתפיסות חדשות על המוות שהאירו את החיים באור חדש ומרענן.

אלו היו תפיסות שהיו מאוד שונות מהתפיסות שליוו את לימודי הסיעוד בשנת 2002 וכמובן גם את חיי עד לאותו זמן.

כשהתחלנו את העבודה במחלקות עצמן אחרי חודשיים שלושה של לימודים, הספר הפך להיות מגדלור שמראה לי את הדרך.

 

מקצוע הסיעוד שהלך וניגלה בפני ניפתח מולי בכמה רבדים.

הרובד הגלוי שבו עסקנו רוב הזמן היה מתן תמיכה וריפוי לאנשים שפגשנו במחלקות. זה היה כמובן רובד חשוב ומשמעותי מאין כמוהו.

הרבדים הסמויים היו רבים: מי אני ומה יש לי לתת ברגע הזה, מה זה בכלל בריאות, איך אנחנו מתייחסים לחולי ומוות כחברה, כמה אנחנו מסכימים לראות בכל רגע נתון וכמובן מהו הגוף הזה שקיבלנו לחזקתנו –

ממה הוא מורכב ומה הוא משרת.

 

הלימודים ובעיקר ההתמחויות במחלקות השונות הביאו לי את הגוף מה שנקרא "לפָּנִים": כשמערכות הגוף לא מתפקדות יש לנו הזדמנות להבין עוד על ה"בשר" הפלאש אנד בלד שלנו וקיבלתי הזדמנויות רבות לחקור אותו וללמוד אותו.

הכנסת קטטר, חוקן, הכנסת זונדה, לקיחת בדיקות דם, מתן זריקות, הרכבת עירוי, טיפול בפצעים מורכבים – כולם היו בשבילי אפשרויות להתבוננות חדשה ועשייה חדשה. השתדלתי לשאול את עצמי בכל פעולה איפה אני ומאיזה מקום אני פועלת ומי האדם שנמצא מולי. האוטומטיות היתה המקום שממנו רציתי להמנע יותר מכל.

ההרגשה שאני בעולם מקביל לזה שבאתי ממנו הלכה והצטמצמה ועם הזמן יכולתי לאחד את שני העולמות בתוכי.

ביום שסיימנו את הלימודים היתה לי מיגרנה שלא אפשרה לי לעלות על אוטובוס ולנסוע הביתה. ביקשתי מעופר שיבוא לקחת אותי וכל הדרך הביתה הקאתי.

אולי היה לי קשה להכיל. עשיתי את זה וזה נגמר. אני אחות בישראל.

 

ולמה נזכרתי בכל זה היום?

כי חשבתי על מה שקרה לי וקרא לי, על מה שהוביל אותי לבחירה הזו.

הבחירה הזו ללמוד סיעוד הגיע ממקום שהיה חדש לי עד אז. היא לא היתה החלטה של השכל וגם לא של הלב. היא היתה החלטה שבאה מתוך מקום של ידיעה שהלכה והתבססה אצלי במהלך השנה הראשונה לאחר הלידה של שירה.

ידיעה עמוקה שנבעה מתוכי ולא ממש הבנתי אותה, כלומר היה קשה לי לתת לה מילים ולהסביר אותה.

 

במהלך השנים שעברו מאז, כל פעם נוסף לפאזל הזה של "מה היה שם בעצם", עוד חלק.

היום אני מבינה שזו היתה תחילתה של דרך שפתחה בפני את עולמי שלי. הקליפות הראשונות של הבצל שהוא אני התחילו לנשור.

דווקא מקצוע הסיעוד, שכולו נתינה תמיכה ומתן סיוע לאחר, אפשר לי להתחיל ולקרוא את המפה הפנימית שלי.

שנים הלכתי אחרי חוטים, שבתוך כאוס וחושך התוו לי דרך. טעיתי רבות ופניתי בפניות שלא בהכרח הובילו לאנשהו אבל חזרתי והמשכתי. זו היתה פקעת שנסיתי להתיר ובכל פעם יכולתי רק קצת.

בכל פעם מחדש.

 

אני נהנית להסתכל אחורה ולהבין כל פעם בעוד רמה את הדרך ואת הסימנים שהגיעו מהגוף שלי, מהסביבה, מהמציאות החיצונית. נהנית לראות ש ה כ ל היה לצורך.

הגוף שלי כמובן ממשיך לדבר אלי ואני מודה לו, כי הרי העתיד לא ידוע והוא עוזר לי לפענח

האם לכאן?

האם לשם?

ולא שיש תשובה נכונה אחת. כל הזמן יש צמתי בחירה וכל רגע הוא שער, אבל השעה מבקשת

דיוק ובהירות

ולא בא לי להתברבר.

 

לימודי התודעה והמודעות יוצרים קרקע מיטיבה של הבנה מי אני ומה באתי לעשות פה, והשאלות עדיין רבות ועמוקות.

הרצון לחיבור עם כל החלקים שלי מעמיק.

בזכות העובדה שאני אוהבת לחקור וסקרנית מאוד, ובזכות העובדה שיש לי עם מי להתייעץ וקהילה תומכת, אני יודעת שכל פעם תתגלה לפני תשובה חדשה שמתאימה בדיוק למדרגה בה אני נמצאת.

 

על המדף ליד ספר המתים והחיים הטיבטי נוספו "ספרים" נוספים.

לחוויות החיים כאן מצטרפות בשנה האחרונה חוויות קשות שלא העליתי על דעתי שאחווה ואהיה עדה להן בחיי.

החיים לצד המוות במדינה שלנו ובעולם כולו מביאים לפתחנו כל הזמן עוד שאלות ועוד בקשות.

לצד כל אלו הצטברו בתוכי לאורך השנים עוד ועוד חוטי זהב שמתווים וטווים את הדרך שלי. הפקעת נפרמת ונפרמת ויש פחות סבכים שנראים לי בלתי ניתנים להתרה.

יש לי סבלנות.

אני יותר סומכת ויותר בטוחה וכל יום שעובר מאפשר לי להודות על הקיים והיש ומתוכם להמשיך להתחדש.