אי שם בשנת 2006, כשסיימתי קורס מיילדות והתחלתי לעבוד בבי"ח לניאדו, שובצתי לעבודה במיון יולדות.
משהו בהדרגתיות הזו – לא להיכנס ישר לתוך חדרי הלידה, אלא להתחיל ממש מהכניסה עצמה: "שלב המיון" – היה מאוד הגיוני ותמך את הכניסה שלי לעולם החדש והדרמטי של הלידות.

לשמחתי,
מי שהיתה אחראית עלי במיון – מיילדת ותיקה ומקסימה בשם רונית, קלטה אותי די מהר תרתי משמע.
העבודה היתה מרובה ועד מהרה הבנתי שהכל חייב להעשות מהר מאוד.
רונית ראתה את הבעות פני ואת השאלות שאני לא שואלת. היתה בינינו הסכמה שבשתיקה שיש דברים שפשוט קורים כי כרגע "אין באמת מה לעשות" ודברים אחרים, שניתנים לזיהוי ושינוי, היא שינתה בחכמה רבה לאט לאט לאורך השנים.

התחלתי לעבוד מיד אחרי סוכות. מסת הנשים שהגיעו לחדר לידה באותו סתיו היתה עצומה. "כח האדם" כמעט אף פעם לא הספיק.
עקב כך, נדרשנו כמעט בכל רגע נתון לחשב מסלול, לעשות סדר עדיפויות זריז, לזהות מבעוד מועד מצבים שעלולים להדרדר לפתולוגיה,
ואת הנשים שהגיעו פשוט כדי ללדת היה מאתגר "לראות" כי הן לא דרשו טיפול מיוחד.

אחרי כמה שבועות כאלו,
התחושה שהתבססה אצלי בגוף היתה
ש"זה לא אמור להיות ככה".

לא הכרתי בתי חולים אחרים או מודלים אחרים ללידה,
לא קראתי עדיין דבר על מרכזי לידה עצמאיים ולא התעמקתי בלידות בית, לא ידעתי איך עובדים במקומות אחרים בארץ ובעולם,
ועם זאת,
התחושה החזקה ש"זה לא אמור להיות ככה" הפכה להיות כמעט יומיומית.
אני זוכרת ששאלתי את עצמי למה התאמצתי ללמוד כל כך הרבה שנים אם זו העבודה וככה זה נראה.

היום אני יודעת לומר שידעתי איך זה "אמור להיות"
פשוט מתוך הפנימיות שלי.
ידעתי זאת מתוך התאים שלי.

ידעתי בוודאות שמשהו פה מתנהל לא כשורה.

הנשים והאנשים שעבדו איתי בבי"ח היו ברובם בעלי כוונות טובות ובכל מאודם רצו לתמוך בנשים ובעוברים במהלך התהליך המופלא ועם זאת יומיומי של הלידה,
אבל חלקם פשוט התרגלו לאופן בו הדברים מתבצעים או התייאשו מלנסות לשנות אותם ורוב הזמן שמו על אוטומט.

מיילדות רבות היו מתוסכלות כמוני אבל המערכת היא חזקה ובעיקר דורשנית.
רוב הזמן פשוט אין זמן לעצור ולחשוב מה "לא בסדר", לבד ממקרים קיצוניים בהם
"זה"
זעק לשמים
ולכן,
ברוב הזמן פשוט הרכנו ראש והמשכנו ללידה הבאה.

תחושת הבטן החזקה הזו
ש"זה לא אמור להיות ככה"
פגשה אותי פעמים רבות בחיי גם מחוץ לחדר לידה וכמובן שמתחילת המלחמה הנוראית הנוכחית היא נוכחת ביתר שאת.

*

אני יודעת שמה שקורה כאן הוא רע,
בראש ובראשונה כי הערכים שמובילים אותנו כמדינה הם ערכים לא מוסריים.

לעצום עיניים לסבל של אדם רק כי הוא מעם אחר או דת אחרת,
להגיד הילדים האלו עוד מעט יגדלו ויהיו טרוריסטים ואז לרצוח אותם,
להכיל עונשים קולקטיביים על עשרות אלפי בני אדם ולהגיד לעצמינו שזה בסדר כי אח"כ יהיה יותר טוב,
להסית את תשומת הלב הציבורית מהדרום לצפון ולהפך כדי שלא נחשוב עכשיו על החטופים בקצה האחד או על המפונים בקצה השני,

להתעלם מאחינו שנמקים בשבי,
להגיד בואו לא נפעל מתוך רגש ולפעול כל הזמן מתוך רגש נקמה שנאה ופחד,
להתחיל לחשוב על יישוב עזה ולבנון בעוד המדינה שלנו מתפרקת מבפנים,
להתעלם מחשיבה כלכלית תבונית מקיימת ומהעתיד כאן,
לרוקן משרדי ממשלה כמו רווחה, בריאות, חינוך מתוכן ותקציב בעוד כספי המיסים שלנו מכשירים קרקעות וישובים חדשים בשטחים ועוולות אחרות,
להשקיע מליארדים בנשק ולחימה במקום באסטרטגיה ארוכת טווח והסדרים מדיניים,
להגיד "הכאב הוא רגעי אבל הגאווה היא נצחית" כדי להכשיר את הקרקע לעוד ועוד מוות,

ולחשוב שיש ניצחון מוחלט

זה לא מוסרי.

*

קרן גדסי לימדה אותי שכשאני מרגישה ש"משהו לא אמור להיות כך",
זה אומר שאני יודעת
איך זה כן אמור להיות.

אני זוכרת שהמידע הזה בקורס b.o.t בשנת 2011 נכנס לי לריאות, ללב ולכליות.
למדתי להבין שכשאני יודעת אני יודעת, ואני לא מתווכחת עם זה.

אני יודעת גם שאני לא לבד.
המון א.נשים מרגישים היום שמה שקורה כאן הוא לא תקין.

*

*
בספטמבר 2011, חמישה סתיוים אחרי שהתחלתי לעבוד בלניאדו,

השבוע לפני שלוש עשרה שנים,

עפרית ואני פתחנו באירוע חגיגי את "בית יולדות", מרכז הלידה שלנו.
ידענו שאנחנו עושות מעשה כדי שלידה תתאפשר באופן שחשבנו שהוא יותר קרוב
לאיך שזה אמור להיות.

קיווינו שזו תהיה התחלה למשהו, שיהדהד במרחב הציבורי ויעשה כאן שינוי.

הסכמנו להיות חלוצות. הסכמנו ללמוד תוך כדי תנועה כי לא היה כאן עדיין משהו כזה. חלמנו ללוות נשים מתחילת ההריון, בלידה וגם בחודש חודשיים אחרי הלידה וזה מה שעשינו במשך שבע שנים בבית יולדות.

כשאני נזכרת בזה היום,
אני יודעת שאמנם לא אקים מדינה חלופית ( לפחות כרגע…) אבל התאים שלי יודעים שזה יכול לקרות,

כי מה שקורה עכשיו הוא לחלוטין לא תקין
ולא אמור להיות ככה

ויש דרך אחרת.