בכל ספרי הלידה מספרים שהשלב הכי מאתגר מבין שלבי הלידה הוא שלב המעבר, שנקרא באנגלית transition. גם השם העברי וגם האנגלי מדברים על סוד המשמעות שלו: אנחנו עוברות בגשר צר ומפחיד, משתנות ויוצאות למציאות אחרת. אחד הדברים הכי מאתגרים בשלב הזה, הוא שאנחנו לא יודעות מתי הוא ייגמר.
הכאב הפיזי יכול להיות קשה בטירוף והנפש מטולטלת.
עד מתי?
עד לאן?
כמה זמן אחזיק מעמד?
בדרך כלל, מה שהכי תומך אותנו בזמן הזה היא ההיזכרות שאנחנו עוברות את זה לצורך.
*
במלחמה הלא נגמרת הזו, שהפכה לצערי לחלק מחיינו וחלק מהיומיום שלנו, כבר כמה פעמים חשבתי שאנחנו נמצאים כמדינה בשלב המעבר ואוטוטו תהיה לידה, אבל זה עדיין לא קרה.
בימים האחרונים אני מבינה שיש סיכוי שהשלב הזה הולך להיות מאוד ארוך,
ובמקביל,
אני מזכירה לעצמי שלידה היא לא לינארית.
כל יום מחדש, אני לוקחת נשימה ומזכירה לעצמי את התהליך האישי שאני עוברת וזה מחזק אותי ונותן לי כוחות להמשיך.
הפליאה שלי, ההודיה שלי, על כל מה שאני עוברת, כבר הפכו לחלק ממני ומקלים עלי מאוד את החיים האלו.
ולא שאין לי נפילות,
או שאני לא עוברת דרך כאב,
או חווה תסכול או צער,
אבל
האפשרות לקחת טיפה מרחק מהסיטואציות הללו זמינה ונגישה לי יותר מאי פעם.
*
כבר שנה וחצי אני מרגישה בעצמי בסוג של לידה. כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה שהייתי בחודשים האחרונים בשלב מעבר בעצמי.
הרבה זמן הרגשתי שאני עוברת שינוי עומק וזו היתה אחת הסיבות שחזרתי לכתוב את הבלוג הזה.
חשבתי שהכתיבה תהיה סוג של עוגן. ידעתי שהיא כמעט תמיד עוזרת לי להבין עוד משהו, עוד רובד. ידעתי שהיא יוצרת אצלי רציפות של נוכחות שככה, ביומיום, אולי פחות זמינה לי ואני מכירה אותה בעיקר בחדר הטיפולים.
הפעם, הלידה הארוכה הזו הביאה עימה תרחישי גוף שונים ומשונים, וביקשה דבר אחד: עוד הקשבה פנימה.
הורדתי מעלי זהויות ומגדרים, הסכמתי לכנות פנימית נוספת, הרגשתי ופגשתי דברים בתוכי שעד עכשיו היו רדומים ושקטים ולא העזו להרים ראש.
הלידה הזו ביקשה ממני להתמסר לתנועה של אי ודאות שלפעמים היתה מורכבת וקשה להכלה.
לפני כחודש, יום אחרי שהחלטתי להתמסר ולהכנע לתנועה הזו, שמעתי שחיותה גורן, מנכ"לית התנועה לחופש בחירה בלידה, מחפשת מחליפה.
אני חושבת שאם הייתי שומעת מזה כמה ימים קודם או וודאי כמה שבועות או חודשים קודם, זה היה עובר לידי כלעומת שבא.
אבל הפעם,
משהו בי נדלק
ושאלתי את עצמי –
אולי אני?
עצם המחשבה הזו העבירה בי רטט של פליאה ואולי אף תדהמה.
כבר שלוש שנים, מאז הזכייה בבג"ץ מרכזי הלידה עם חברות זכותי ללדת, אני מתרחקת בהדרגה משדה הלידה ורק לא מזמן החלטתי להפסיק ללמד את הקורסים האהובים שלי על הריון ואחרי הלידה כי חשבתי ששדה הלידה כבר מאחורי.
הגוף הבלתי מתפשר שלי הכריח אותי להפסיק ללמד והקשבתי, אבל לא ממש ידעתי למה.
לא ידעתי שהגוף מכוון אותי למסלול אחר, שבאותו זמן היה נסתר ממני.
*
היום, כמה ימים אחרי שקיבלתי את המינוי להחליף את חיותה,
אני יכולה להגיד שהתכוננתי שנים לתפקיד הזה,
בלי לדעת.
הרצון לעשייה פוליטית והשפעה ציבורית פעם בי תמיד ומאוד התחזק מתחילת המלחמה, ונראה לי שכעת הוא יקבל הזדמנות חדשה לבוא לידי ביטוי במציאות.
*
שדה הלידה מחזיק בתוכו עולם ומלואו.
זהו "שדה" מלא במהות ומשמעות אבל המציאות שבו הוא מתקיים בארץ ובעולם נדרשת לשינויים רבים.
*
ומה יהיה עם החיים שלי? איך הם יראו? ומה יהיה עם הקליניקה שלי? איך אוכל לעבור לעבוד משרה מלאה? איך הכל ישתלב?
אין לי מושג,
אבל אני בטוחה שאני בדרך הנכונה ובכיוון הנכון.
האזור בבטן שלי סביב הטבור פועם ורוקד, הלב מורגש בחוזקה – ואני יודעת שהם מחוברים היטב.
אני גם יודעת,
שאותו דבר יכול לקרות לנו גם כקולקטיב.
מתישהו,
תהיה לידה , נסתכל אחורה ונבין
ש ה כ ל היה לצורך.
נראה את השינוי קורם עור וגידים מול עינינו,
נראה אנשים שמתנהלים פה בלי פחד ונזכה למנהיגים אוהבי אדם.
מקווה שלא ירחק היום.
3 תגובות
תמוש אהובה, התהליך שלך מרגש ומשרה השראתו – מאוד מתחברת לטבור הפועם וללב הנרגש. הזכות והלמידה שחוויתי ע"י אמון והתמסרות לחויה שלך, מאפשרים לקחת חלק בכל התהליך שאת פורשת פה. זה מפגיש אותי עם ההבנה המשמעותית של משמעות החיים על פני האדמה – מיטב ההשלכות של מעשינו ומיצוי אופטימלי של היכולות שלנו יבוא לידי הגשמה כאשר טובת הפרט וטובת הכלל שזורות יחדיו. המיזוג הזה מאפשר שינוי. בהצלחה לך ולעמותה ולשדה הלידה במיקרו ובמקרו.
תודה תמוש
וואו תמי, נפלא ומפעים. ואני מודה לך על זה. זה פוגש אותי ברגע חשוב.
תודה על ההארה, על השיתוף בדרך, על ההתמסרות
לאי הידיעה ומשם באה ההקשבה העמוקה.
וואו.
תודה ובהצלחה.
וואו' תמי
המון בהצלחה.
מרגיש שאת האישה הנכונה לתפקיד הזה…
חיבוק…