הרצון שלי להיות מעורבת ומשפיעה על מה שקורה כאן לא חדש לי.

בדיוק לפני עשרים וחמש שנים, בחודש יוני 1999 הגשתי את התזה שלי לקראת סיום תאר שני בספרות.

למדתי באוניברסיטת תל אביב.
הז'אנר הספרותי האהוב עלי היה שירה והחיבור לפוליטיקה המקומית חי בי. ידעתי שאני רוצה להבין עוד על משמעותן של מילים בהקשר הפוליטי.

הימים בערו, המדינה בערה. היו אלו ימים קשים ואני הייתי בת שלושים בסוף הריון.

*

מתחילת שנות התשעים, חוגי מדעי הרוח באקדמיה היו רוויים בתיאוריות על לאומיות וקולוניאליזם. ז'ק דרידה, פרנץ פנון, הומי באבא, מישל פוקו ועוד רבים שדיברו על פירוק והרכבה ושוב פירוק, הביאו מבט חדש רענן ואחר על המציאות והועלו על נס.
ה"רב תרבותיות" ותאוריות הזהויות כיכבו בזירה ואני נמשכתי אליהם כמו פרפר לאש.
זה היה שלב חשוב ומכונן בהבנה של הזהות שלי כאשה ישראלית וכנראה גם שלב חשוב בהתפתחות התרבות והחברה האנושית כולה.

כששאלתי את עצמי על מה אני רוצה לכתוב את התזה שלי הבנתי שאני רוצה להבין עוד על תפקיד השירה בהבניות החברתיות.

רציתי להבין עוד על הכח שלה.

רציתי להבין מה יכולות לעשות מילים ובחרתי לעסוק במלחמה המכוננת שקבעה כל כך הרבה לכל כך הרבה אנשים.

*

מצחיק שאז,
אי שם בשנות התשעים,
כשכיכר רבין היתה עדיין "כיכר מלכי ישראל",
לא היה קיים צירוף המילים "הנדסת תודעה"
אבל זה תכלס מה שחקרתי בעבודת המאסטר שלי:
מה נכתב ופורסם על ידי המשוררים בזמן המלחמה של 1948 ואיזה מציאות תודעתית זה יצר.

חקרתי איך
במהלך מלחמת "השחרור",
השירה העברית שפורסמה בעיתונות יצרה תודעה מאוד מסוימת.
איך מקומות גאוגרפים הומצאו מחדש, איך דילגנו על פער של אלפי שנים ויצרנו חיבור ישיר מהתנ"ך עד הלום, איך נוצרה הלאומיות החילונית שלנו,
איך הפכנו באחת מאנשים שהגיעו מכל קצוות העולם
לילידי הארץ הזו.

שירים של נשים שכתבו על הגוף השותת, על גופות שחוטות, על פצעי המלחמה – לא נכנסו לקאנון הספרותי. מה שהיה יותר מדי גרפי ויותר מדי כואב ( ושאי אפשר היה להלאים אותו ) פשוט נשכח עם השנים.

*

במלחמה ההיא,
מלחמת השחרור עבור היהודים והנכבה עבור העם הפלסטיני, כתבו המשוררים בשתי ידיים. יד אחת כתבה מציאות חדשה, שהביאה אותנו לאפשרות לחיות כאן כעם חופשי במדינה עם גבולות, צבא וממשלה – מציאות הפוכה לזו שברחנו ממנה – מציאות של עם שבונה את עצמאותו וחירותו, מציאות שבה יכולנו להתקיים ולשגשג,
והיד השניה,
כתבה ושימרה בדיוק את אותה המציאות שברחנו ממנה.
היד הזו כתבה ושימרה את הסיפור המספר שכדי לכונן עצמאות צריך לשלוט על עם אחר,
שתמיד באים עלינו לכלותינו,
מציאות של משאבים מוגבלים וחסרים,
מציאות שבה תמיד יש עם אחד שחי בפחד גדול יותר.
מציאות שבה "ככה זה": או שאנחנו נזרוק אותם לים או שהם אותנו.
מציאות שהיא סיפור שבו חייבים להיות מנצחים וחייבים להיות מפסידים.

*

כשנזכרתי השבוע בתזה שלי,
ובעובדה שבתקופה שחקרתי, עת מלחמה קשה ואכזרית – נכתבו מילים שיצרו מציאות,
הבנתי עוד על התפקיד שלי והרצון שלי לכתוב היום.

הבנתי שהרצון הזה לכתוב נובע מהמקום העמוק שיודע ששינוי לא בלבד שאפשרי, אלא הוא הטבע האמיתי שלנו.

אני בוחרת להאמין בכוחן ויכולתן של מילים לשנות מציאות ובכוחי שלי להשפיע.

אני בוחרת להמשיך להאמין שהגענו לנקודת קצה שמחייבת אותנו להתעורר ולהבין שמלחמה לא מקנה שום בטחון ושערכי המוסר הבסיסי והאוניברסאלי חייבים להיות המצפן שלנו.

בוחרת לעשות כל מה שאני יכולה למען הדבר הזה.

בוחרת לשמור על עצמי ועל יקירי,
להיות מוזנת ממקורות מיטיבים,
להיות מוקפת בחברים אהובים,
להמשיך ליצור,
להמשיך לפתח ולמתוח את התודעה שלי ולהבין עוד על הסיבות שהביאו אותנו עד הלום, וגם על האפשריות שלנו לחילוץ.

מודה לעצמי שבחרתי וממשיכה לבחור בטוב,
בטוהר הכוונה,
טוהר המחשבה,
טוהר המילה.

מודה לעצמי שלא איבדתי את המצפן המוסרי וכשאני רואה אנשים עולים בלהבות אני לא יכולה לשמוח.
כואב לי כשחיילים מתים כל יום ואנשים וילדים חסרי אונים בעזה רעבים.

מודה בכל ליבי לקוראים ולקוראות שלי –
אלו שמתמידים ואלו שהבלוג הגיע אליהם במקרה וקראו או הקשיבו לפרק אחד.

משאלת הלב שלי היא שהמילים,
שיוצאות ונולדות מתוכי
יהדהדו בעולם,
יגעו בלבבות,
ישפיעו על המציאות.

משאלת הלב שלי היא
שיותר ויותר אנשים יראו את הייחודיות והיופי שלהם,
יכירו את הטבע האמיתי שלהם,
וידעו שהוא אינו קשור
לעמים או גזעים או צבעים או מינים,
שיותר אנשים יבינו כמה אנחנו כולנו –
בני משפחת האדם,
מחוברים.

• שם ספרו של הפילוסוף  ג'. ל. אוסטין שיצא בשנת 1962