שבוע שעבר חזרתי מטיול באיטליה.
מאז השביעי באוקטובר, לא התחשק לי לנסוע לחו״ל ולא בגלל פחד מאנטישמיות.
הרגשתי צורך מאוד חזק להיות פה, לפעול פה. בנוסף, לא היה לי כח להתעסק עם כל מה שטיול כזה מביא עימו וגם הרגשתי שהמסע הפנימי הוא זה שאני מתמסרת לו והסיפור של טיול בחו"ל פחות מדבר אלי.

מזל שנעמי בתי הקטנה משכה את כולנו לעברו.

שכחתי כמה משמעותי זה לקבל אפשרות להתבוננות מבחוץ.

במהלך שלוש השנים האחרונות עצרתי לא מעט, לקחתי פסקי זמן מהעבודה,
אבל,
משהו בטיול הזה היה אחר.
הוא אפשר למבט שלי לטייל פנימה והחוצה בקלות שאני לא זוכרת כמוה, הוא אפשר לי נקודת מבט חדשה, הוא אפשר לי יותר מתמיד לקטוף פירות משפחתיים והוא אפשר לי לשים לב לבחירות שלי גם בזמן הווה נתון וגם בעבר.

*

ראיתי בזמן אמת כמעט את כל הבחירות שלי.
מתי אין לי סבלנות ואני בוחרת להבין ולהכיל בכל זאת ומתי אני אומרת משהו מיותר בגלל זה,
מתי אני מוותרת על ההקשבה לעצמי,
מתי אני מחליטה להתגמש, מתי אני חוזרת להרגל ישן שכבר לא תומך אותי וגם איך אני מגיבה לבחירה "לא מוצלחת".

בנוסף, שמתי לב שתשעים אחוז מהזמן הייתי בהודיה והתפעמות על היופי שנוצר בידי אדם, על יופיו של הטבע והבריאה כולה, על שיחות עם ילדי, על העצמאות של כל אחד ואחת מהם, על הבגרות המשפחתית, על הרצון למצוא אמת משותפת והבנתי את משמעות הבחירה שלי להודות.

ראיתי איך הבחירות שלי כולן עיצבו את הדרך שפסעתי בה עד היום ולכן גם את משמעות הטיול הזה עבורי וגם את מה שהתאפשר בזכותן לכולנו.

הרגשתי איך כל בחירה יכולה באותה עת להחוות כחסרת משמעות ומלאה במשמעות.
הבנתי שהמקום בו אני נמצאת בו היום קשור לבחירות שלי כולן, לאורך כל הדרך.

*

נחתנו חזרה בארץ למציאות אלימה ומפחידה שלא הפתיעה אותי.

לאורך כל השנים אני שמה לב להידרדרות המוסרית של החברה שלנו. לפעמים היה לי נח להעלים עין כי לא יכולתי להכיל את המראות, את הקולות, את הידיעות.
אלימות, גסות רוח וזלזול בבני אדם התקבלו כאן לא פעם ונורמלו.
יחס לא אנושי לעובדים זרים, לנשים, לפלסטינים, לאתיופים ומיעוטים אחרים, התקבל ועבר בשקט.
כל פעם היה נדמה שהגענו לשיא חדש של אלימות והנה עברנו גם אותו. הבחירה פעם אחר פעם באידאולוגיה על פני האנושיות הבסיסית אכזרית בעיני מכל.

היו פעמים לאורך השנים, שכשהיו מציפים אותי רגשות של חוסר אונים ייאוש ותסכול מהמצב בארץ הייתי מסיטה את תשומת הלב והמבט ומתמקדת במשפחה שלי ובעבודה שלי שמילאה אותי תקווה ותחושת אחריות ואנושיות,
אבל לפעמים "זה" עלה על גדותיו וממש גלש החוצה ויצר אצלי עוד שכבה של פחד מחשיפה לחדשות, לכתבות.

בשבועות האחרונים, לקראת סוכות, החלו לחזור אלי בלילות מראות נוראיים מהשביעי באוקטובר שהתערבבו עם מראות מתוך הפרעות והפוגרומים שמתרחשים בשטחים הכבושים ובעזה בשנים האחרונות. במראות הללו אין הבדל בין אנשים חסרי לב ונשמה מבחינת דת או לאום, צבע או מין. יש רק רוע וחוסר אנושיות אל מול חפים מפשע.

*

בטיסה חזרה מאיטליה, כשהלב שלי היה מלא על גדותיו באהבה והודיה למשפחתי, גלשתי למחשבות על הבחירות שלי בטיול הזה והפרק הזה בבלוג החל להיכתב.

חשבתי על זה שכל בחירה שלי הובילה לצומת חדשה שגם בה שוב, נדרשתי לבחור. חשבתי גם על מלא בחירות שאין לי מושג לאן הובילו.
חשבתי על כמה כל בחירה היא חשובה ועל כך שלפעמים רק נדמה לנו שאנו בוחרים כשלמעשה זה לא באמת כך.
נזכרתי בפעמים שבהן חיפפתי ובחרתי משהו למרות שידעתי שהוא לא לטובת הכלל או לא לטובתי, בפעמים בהן בחרתי בקלות ובפעמים בהן היה לי מאתגר ומיד נדדו מחשבותיי ליום הבחירות הקרוב.

ראיתי את הדרך שלי.
ראיתי את הקשר בין הבחירות הקטנות והגדולות שמהוות את כל הלבנים המרכיבים אותה. התמלאתי הערכה לכל הפעמים שלקחתי אחריות והחלטתי לבחור מתוך מודעות וערות. לפעמים היו אלו צמתים הרי גורל ולפעמים בחירות כל כך קטנות.

כמה קל לחשוב שאנחנו לא משפיעות. כמה קל לזלזל בבחירה קטנה כזו או אחרת.

כמה קל להגיד לעצמנו "מה זה כבר פתק אחד".

קראתי השבוע דוגמה שנתן פילוסוף ישראלי שעוסק במוסר, כשנשאל לגבי ההצבעה בקלפי. המראיינת אמרה לו שהיא כבר מיואשת מהמצב במדינה. "גם אם כמה פעמים ניסית להדליק גפרור והוא לא נדלק, תהיה הפעם הזאת, שמשהו כבר מספיק השתנה בחדר כדי שהוא יידלק. תביני, האש לעולם לא תידלק אם לא תמשיכי לנסות להדליק אותה."

*
אתמול, הייתי בחנות הבגדים האהובה עלי והיתה לי שיחה עם בעלת המקום. בתה נפטרה מסרטן לפני שמונה שנים והיא ממשיכה לנהל את החנות המשותפת שלהן. אנחנו מכירות כבר המון שנים ואתמול סיפרתי לה קצת על איטליה. אמרתי לה שהיופי וההרמוניה שפגשתי שם חזרו איתי לארץ והם חיים בי לצד העצב הכעס והתסכול על מה שקורה פה.
את יודעת, היא אמרה לי, זה אולי נשמע מוזר אבל היופי הוא הדבר היחיד שמצליח להשאיר את הלב שלי פתוח מאז שענת נפטרה.
כל כך הבנתי אותה.

חשבתי על בניין הדואומו המפואר ועוצר הנשימה בפירנצה ונזכרתי בשיחה עם שירה ואילן על איך בנו אותו, על הציורים בקפלה הסיסטינית, על מיכאל אנג'לו ולאונרדו דה וינצ'י שהיו שליחים שבאו להראות לנו קמצוץ ממה שנועדנו להיות.
חשבתי על ההרים העוצמתיים של האלפים האיטלקיים ועל הדרכים הכל כך יפות שנסענו בהן.
חשבתי על כל היופי האנושי שעדיין קיים כאן,
ועל האחריות שלנו לבחור בו.