השבוע הסתיים הקורס הראשון לתמיכה בהריון שהעברתי עם יעל ספקטור ריין.
כשהתחלנו לחשוב ביחד ולהגות אותו, די מהר הבנו שהוא יתמקד בהקשבה.
לא היה לי מושג מה אני הולכת לעבור במהלך ההריון הזה ולמה אדרש להקשיב.
לא היה לי מושג כמובן שתפרוץ מלחמה כמו שלא היה לי מושג שבסיומו של הקורס אחליט להפרד מיעל ומשני הקורסים האהובים שלנו.
*
הריון הוא קפסולה של התפתחות חזרתי ואמרתי בקורס הנוכחי.
הריון הוא למעשה מודל בריאתי שמלמד אותנו המון על החיים כאן, ואם נהיה ערים וערות למה שהוא מלמד אותנו,
נוכל להעזר בידע הזה לכל אורך ורוחב חיינו כאן על האדמה.
כולנו, ללא יוצא מן הכלל, התחלנו את דרכינו בתוך רחם כמהויות שהגיעו לכאן להתגשם בגוף פיזי ואנושי,
חווינו על בשרינו את הלמידה הזו,
אבל אולי,
כשנולדנו,
שכחנו אותה.
*
גאולוגיה של הקשבה כתבנו יעל ואני במחברות שלנו, כשהבנו שיש פה קוד או צופן שיתעורר לחיים עם הקורס.
לא תארתי לי שהגוף שלי יתחיל לספר לי סיפור שלא כל כך רציתי לשמוע ושההקשבה פנימה תוביל אותי בסופו של דבר לשביל שיראה לי את הדרך החוצה משדה הלידה.
*
במהלך הקורס ההקשבה הפנימית שלי העמיקה.
כמו בגאולוגיה, כל פעם נחשפה עוד שכבה ועוד שכבה עד שרגע לפני סיום הקורס הזה, הבנתי שלא אמשיך ללמד עם יעל.
הרחם שאחרי, קורס הדגל האהוב שלנו, יתחיל אוטוטו בלעדי.
*
הקשר עם יעל והאהבה שלי אליה הסתירו מפני את ההחלטה הזו הרבה זמן. התחושה שמשהו כאן לא תואם לי יותר היתה מתחת לשטיח שלא רציתי להרים.
*
השנה האחרונה ביקשה ממני להשיל עוד ועוד קליפות כדי להתקרב אלי.
המלחמה – המציאות הבלתי נסבלת שאנו נמצאים בה שרק הולכת ומסלימה, הממשלה המושחתת שלנו, סבל החטופים ומשפחותיהם, ההרס והסבל הבלתי נתפס בעזה ובגדה, מפגיש אותי יום יום עם הרצון שלי לדייק את צעדי.
להבין עוד עלי,
כדי להיות יותר נוכחת,
כדי להשפיע עוד על המציאות שסביבי.
השער שאני נמצאת בו היום, כמה ימים לפני יומולדת חמישים וחמש, מזכיר לי את השער שנפתח בפני אי שם אחרי הלידה הראשונה שלי.
הייתי בת שלושים, שקועה בעולמות מדעי הרוח, שאליהם נחשפתי כשהחלטתי אחרי הצבא ללמוד ספרות באוניברסיטה.
לא ידעתי דבר על לידות, על עולמות של טיפול ותמיכה או מעגלי נשים.
המפגש עם הספרות ובעיקר השירה ריתק אותי והחיה אותי. המילים המודפסות על הדפים היו דרך נפלאה ומוגנת להבין את עצמי ואת העולם.
הרגשתי בטוחה בינות לספרים ובנייני האוניברסיטה. השירים והמשוררים היוו עבורי ספינה שיכולתי לבחור מתי לעלות עליה ומתי לרדת ואיפה.
זה היה קל, נעים ועל סופי. הרגשתי מחוברת לעולם כולו.
אחרי הלידה, המעבר מעולם מדעי הרוח לבית הספר לסיעוד היה חד ודרמטי.
המסע לעבר המיילדות הסעיר את התאים שלי. סגרתי מאחורי את עולם המילים והתקדמתי הלאה.
*
עשרים שנה עולם הלידה מזג לתוכי אדמה שהיתה חסרה לי.
אדמה לחה חמה ומזינה, שהיוותה עבורי קרקע להשתרשות וצמיחה.
"שדה הלידה" הפך להיות המקום הבטוח שלי מאז, הבית שלי. העולם הזה המשיך ללוות אותי גם בשנים האחרונות, למרות שהפסקתי לקבל לידות.
לימדתי וטיפלתי בנשים, התרחבתי לעוד כלים ושיטות, אבל בשבועות האחרונים אני מבינה שהגעתי שוב, כמו אז אבל אחרת, לשער חדש הנוגע לעיסוק שלי.
והעיסוקים שלי לפעמים מספרים לי גם על מי אני באמת.
מי נמצאת שם בפנים, מה היא צריכה עכשיו, מה הרצון שלה, על מה היא חולמת, מה גורם לה סבל, מה מצית את התשוקה והאש שלה ומה מכבה,
מה כואב נורא ועל מה זה מספר.
בקיצור, דרך עולמות הלידה למדתי על עצמי המון.
למדתי על הכוחות המפעילים אותי וגם על אלו שבולמים אותי, על הרצון העז שלי להתפתח, על הכמיהה שלי לחופש פנימי ועל הידיעה העמוקה שיש משמעות לחיים.
*
בשבועות האחרונים אני מרגישה שהפרידה מעולמות הלידה כבר התחילה ועכשיו אני פשוט קוראת לילד בשמו.
ולאן אני הולכת?
אני לא יודעת.
אולי יש משהו חמקמק שקורא לי אבל קשה לי לזהות אותו.
*
בוקר אחד, כשהתעוררתי במצב רוח ירוד וגררתי את עצמי מהמיטה,
החלטתי לצאת החוצה לכתוב.
זה היה כמה ימים לפני שהייתי אמורה להעביר בקורס עולם ומלואה שיעור על ההריון כמראה מקום להתפתחות אנושית.
החלטתי לכתוב לעצמי כמה משפטים על זה.
תוך כדי,
כמו שקורה לי לא מעט בכתיבת הבלוג הזה,
הרגשתי והבנתי עוד קצת ממה שאני עוברת.
הרגשתי את הספק, את חוסר הבטחון, את הפחד לקפוץ למימי הלא נודע.
ראיתי את היכולות שלי, את האהבה שקיימת בי ואת הרצון להמשיך לנוע למקום חדש.
ניצוץ קטן של התרגשות באזור הטבור החל להיות מורגש ובמהלך הכתיבה הוא הלך וגדל.
*
אז מה אני לומדת מההריון?
כתבתי לעצמי,
עולם ומלואו.
כשמסכימים להיות בלא ידוע
יכולים לקרות דברים נפלאים,
ונפלאים זה לא אומר שהם תמיד הרמונים,
כי לעבור דרך דיסהרמוניה זה להיות חלק מההרמוניה הגדולה.
לקפוץ למים,
זה להסכים לטלטלה, לבחילות, לצרבות, לפחד, לשינויי הגוף. זה להסכים לא לדעת מה יהיה עם העובר,
מי הוא או היא תהיה
ואם בכלל יצלח את ההריון.
זה להסכים לאהוב מבלי לדעת אם בכלל נפגש פנים אל פנים.
זה להסכים לכאוב.
לקפוץ למים,
זה להסכים
שתשומת הלב תהיה ביש.
ותמיד יש יש.
מה יצרתי, מה הכלתי, לאן הגעתי.
וההריון מתקדם ודורש את שלו,
וחוסר הודאות משנה צורה
וגם אני.
והיש גדל
ומתמלא
ולא ברור מה תהיה
התוצאה
אבל ברור
שיש בי חיים
כרגע.
והמחשבות שוב בורחות אל העבר ואל העתיד,
ועולים פחדים וסימני שאלה,
ובכל זאת,
אני
כאן
נושמת
כותבת
מתבוננת
בעשבים
בציפורים
ואני לא יודעת מה יצא מההריון הזה
ואני לא יודעת איך תראה הלידה
ומה יוולד
ואני מסכימה
* מוקדש באהבה ליעל ולתלמידות הקורס עולם ומלואה
7 תגובות
אוהבת אותך את
כזאת
תמי♥️♥️♥️
תמילה מיוחדת רכה אחת ויחידה. את כותבת כל כך נוגע וברור. גם כשאין ודאות . ההסכמה להיות באי הודאות ופשוט להיות. תמשיכי בדרכך לאן שלא תלכי יבוא אור צחוק חכמה וידע אוהבת אותך
תמי אהובה, קראתי את המילים שיצאו מהלב שלך ונגעו בליבי בעדינות ובישרות של נפש חופשייה, מעיזה, משוטטת ברחבי החיים. הדהדו בי המילים של השיר הזה: "לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל".
תמי אהובה
משתבחת ממילה למילה
התמסרות לנביעה פנימית
והסכמה לצעוד אל החדש
הדרך מסקרנת ומרתקת
ואת נושאת בתוכך הכל ועוד
אוהבתותך
תמוש אהובה שאת איזה יופי כתבת. כל כך בהיר ומדויק וקל להבין בדיוק, כמעט בדיוק, מה את עוברת. ויחד איתך צעדתי איתך באבני הדרך שלך. ממש התלוויתי במשעול שצעדת בו. מוחשי מאוד. תודה רבה על החשיפות שלך והנכונות להראות את כל התמונה. אמיץ מאוד מצידך. וגם המסלול שבחרת ללכת בו. עוד מאז מדעי הרוח, ממש אמיץ. נהניתי ואת מרתקת כתמיד. אני גיטרה? כן גם כן.
אך
איזה פרק משובח.
תודה על המילים המתנגנות שלך
והמנגינה שאת יוצרת דרכם.
אוהבת אותך מאוד.
מהממת תמוש
מאוד מעניין
מצפה יחד איתך ללידה….