בקיץ שבין כיתה יא' ליב' נסעתי עם משלחת של הצופים לארצות הברית.
זה היה עבורי קיץ מכונן.
גיליתי איך אנחנו כמדינה נראים מבחוץ ( אלו היו שנים ארוכות שבהן ישראל שלטה בדרום לבנון וחיילים ואזרחים נהרגו כל הזמן ) ומה זה אומר לראות את המציאות דרך חור המנעול המאוד מסוים שנקרא נערה ישראלית יהודיה צפון תל אביבית.
בקיץ הזה זכיתי להרבה חדש. זכיתי לערער על תפיסות שגדלתי עליהן ולשאול הרבה שאלות,
אבל עיקר החדש עבורי היה מה שלמדתי על עצמי. למדתי שאני מסוגלת להרבה מעבר למה שחשבתי.
הייתי לבד לראשונה בחיי, בארץ זרה. נסעתי כשליחה של תנועת הצופים למחנה קיץ יומי בפלורידה, התמודדתי מדי יום עם ילדים אמריקאים שהייתי צריכה לעשות להם פעילויות "בנוסח ישראל", הכרתי חברים חדשים ויצרתי קשרים עם המשפחות המארחות שלי.
הרגשתי מדהים. הייתי ברקיע השביעי.
הכרתי את עצמי אחרת ממה שהייתי רגילה אליו.

כמה חודשים אחרי החזרה לארץ זומנתי ביחד עם כל חברי המשלחת לסופ"ש שבו חברי המשלחת החדשה התכוננו למשימה שלהם,
ואנחנו,
האחים הבוגרים,
נדרשנו לספר להם כל אחד על המחנה שבו הוא היה פעיל.

כשהגעתי, עם כל חברי, בהתרגשות ורצון להעביר הלאה את כל מה שלמדתי על המחנה שלי בפלורידה,
לקח אותי חגי, מנהל המשלחת הצידה.

תראי תמי, בשנה הקרובה לא יהיה שליח למחנה שלך.
למה, שאלתי.
הם החליטו להפסיק לעבוד עם תנועת הצופים ומעתה יהיה זה שליח מהסוכנות היהודית. אחרי שנים שבהם נשלח מישראל שליח או שליחה מתנועת הצופים יהיה שינוי.

נפלו פני.
מיד הסקתי את המסקנה המתבקשת.
לא הייתי מספיק טובה ולכן זה קרה.
הרגשתי אשמה , בושה ו… לא שייכת יותר.

מסתבר שהמסקנה הזו, שנצרבה בי אי שם בשנת 1987 נשארה איתי עד היום.

*

בזכות התהליכים העמוקים שאני עוברת בלימודים שלי במרכז לוהאריה, שבהם אני מבינה את החיבור בין הרחבת התודעה לנבכי הנפש, יכולתי להבין,
שהסיפור הטראומטי ההוא השפיע עלי מאוד
לפני כמה ימים.
הוא היה רדום במשך שלושים ושמונה שנים.

השבוע קרה לי משהו דומה ושונה שזרק אותי בבת אחת לסיפור ההוא. מיד עלתה לי תחושה של נפרדות וחוסר שייכות ומסקנה אחת מוחלטת:
אני לא מספיק טובה.

הכאב שחשתי במשך כמה ימים היה כה גדול עד שהיה לי קשה לספר על כך לבני הבית שלי. כל פעם שרציתי לספר למישהו התחלתי לבכות.

בתקופה הנוראית שאנו נמצאים בה, המלחמה הלא נגמרת וההתעללות של הממשלה באזרחים, כל דבר כזה יכול להראות פעוט וקטן, יחסית לכל הסבל. בכל זאת, החלטתי,
שאני רוצה לעבור דרך הכאב הזה.
לא רציתי להקטין אותו ולא לתת לו מקום בגלל כל מיני תירוצים. הבנתי שיש לי כאן הזדמנות פז.
ונתתי לו מקום.
כל פעם כשחשבתי שזהו, אני כבר אחרי, הבנתי שלא.

נדרשתי לעוד ועוד קבלה וחמלה עצמית.

ולמה אני מספרת את זה כאן?
ביומן האישי שלי שאני כותבת עבור הכלל ולא יודעת מי קורא אותו?

כי הבנתי בעוד רמה שיש לי אפשרות לצאת מהסיפור האישי שלי וזה אומר שזה אפשרי לכולנו.

זה היה אחד הסיפורים (מני רבים) שסיפרתי לעצמי ואפילו לא ידעתי: אני לא מספיק טובה. הסיפורים האלו קובעים באופן ישיר את ההתנהלות שלי בחיים ומשפיעים על המציאות שלי.
הסיפור הזה ספציפי התחבא עמוק עמוק מתחת לשכבות הנפש שלי וצץ השבוע. לשמחתי, נזכרתי בו באמצע שיעור יוגה ומיד הבנתי למה הוא צץ.
קיבלתי הזדמנות לראות אותו ולהיפרד ממנו,
כידידים.

*

המלחמה הלא נגמרת בעזה גורמת לי לשאול את עצמי כל הזמן שאלות על הסיפור האישי שלי ועל הסיפור הקולקטיבי.
אני מבינה שהקולקטיב שנקרא עם ישראל ולמעשה גם הקולקטיב שנקרא אנושות,
מקבל עכשיו הזדמנות,
אולי אחרונה,
לצאת מהסיפור.
להתעורר.
בשביל זה אנו צריכים להכיר היטב את מי שאנחנו ולהבין איזה סיפור אנחנו מספרים לעצמינו.
בשביל זה אנחנו נדרשים להיות חלוצים,
לחשוב אחרת,
מחוץ לקופסה.
בשביל זה אנחנו צריכים להסכים ללמוד דברים חדשים כדי לא לעשות עוד מאותו הדבר.

האחריות האישית,
שמובילה לאחריות הכוללת,
מחלצת אותי כל פעם מחדש.
אני מסתכלת על כל היש שיצרתי,
על הצעדים הקטנים,
על השינוי וההשתנות.

אני מתבוננת אל תמי שהייתי לאורך השנים
ואוהבת אותה.
אם יש שאריות של כעס וביקורת עצמית, אני מבטיחה לעצמי להגיע אליהם כשיגיע הרגע.
בינתיים, אני שולחת לעצמי חסד,
חמלה ואהבה.
מחבקת את הילדה החמודה שבי,

ואומרת לה בבטחון מלא:
תודה.

*

הידיעה שהגעתי לכאן בזמן הכל כך מיוחד הזה,
(מצד אחד קשה ומאתגר, ומצד שני מלא בהזדמנויות ופוטנציאלים שלא היו פה אף פעם) כדי לתמוך בשינוי,
מחזקת אותי מאוד.

ההבנה שאני לא יחידת סגולה, אלא עוברת תהליך שהוא פתוח עבור כל מי שליבו חפץ בכך, נותנת לי המון תקווה.

********

"… כעת, ניתן לנו לצאת מהסיפור, להשיל תחפושות ומגדרים, להתמיר את תבניות הרגש הנמוכות והמזדהות, לשנות דפוסי מחשבה מגבילים, שליליים, מפחידים, מצמצמים, להסיר מעלינו דפוסי רטט אשר אינם תואמים את המציאות החדשה ההולכת ומתבססת, להמיר רטיטה ברטיטה, שפה בשפה, תודעה בתודעה וכך להתחיל לכתוב את דפיו של הספר הבא.

היציאה מן הסיפור נועדה לזקק את מארג המציאות שלנו ולנפות ממנו, שלב אחר שלב, איכויות נפשיות, רגשיות ותודעתיות, אשר אינן תואמות את פאתי המציאות של הממד החמישי אליו אנו פוסעים כאנושות. היציאה מן הסיפור פותחת בפנינו שער להרחבת תודעה. זהו שער אל מציאות חדשה."

(לוהאריה, מתוך החוברת לצאת מן הסיפור)