נוף עוצר נשימה, בזים חגים מעל.
סוף דצמבר והרוח מלטפת ונעימה, ובכל זאת, מלחמה.

כבר שבוע שורפת לי הלשון.
החניכיים גם הם לסירוגין בתחושת כוויה שלא קשורה לאוכל או למשהו חם שנכנס.
אני בחקירה של כל הדבר הזה ומנסה להבין מה הגוף מספר ולמה הוא רוצה שאקשיב, מה לא מקבל מקום או מה מקבל יותר מדי, ובכלל, מה יש פה עבורי ללמידה.

אחד הדברים הראשונים שעלו היא המחשבה שאני לא מאפשרת מספיק ביטוי לתחושות הזעם והכעס שעולות בי.
העצב אין לו סוף והוא משנה את עצמו בתוכי ומקבל עוד ועוד צורות, אבל הכעס? התסכול? הזעם? פחות.

כל שם של חייל שמת וכל תמונת חטוף או חטופה שצצה אל מולי מעלה בי כעס מטורף.
בניגוד לאירועי השבת השחורה שהכו אותי ואותנו בתדהמה, כאן כבר יש משהו אחר.
יש פה מציאות שמנסים להגיד לנו שהיא הכרחית ואני מסרבת לקבל את זה.

כל התאים שלי צורחים.
זו לא הדרך!
החטופים יכלו כבר להיות כאן!
החיילים לא אמורים למות!
זו כבר לא הגנה עצמית!
מספיק!!!

כל פעם שכתבתי פוסט זועם לא פרסמתי אותו.
כל פעם שעלו בי רגשות מהסוג הזה, מיתנתי אותם.
בניגוד לדמעות שאני חיה איתם בשלום, הרגשות הנוראיים של הכעס והזעם מאתגרים אותי יותר.

*

אני יושבת וכותבת בפינה קסומה בקיבוץ עין גדי.
הגעתי לכאן לבקר חברה והיא שלחה אותי אל נקודת האור הזו.

תזהי אותה כשתגיעי.
כבר מרחוק אני רואה שני שלטים ומבינה שזו פינת זכרון.
אני מתקרבת וקוראת את שני השלטים שמציינים לזכר מי היא הוקמה.
שני אחים.
תומר וגיורא.
כשאני קוראת את השנה שמת בה הראשון – 1982 , אני מבינה שמדובר על מלחמת לבנון ומיד מפסיקה לקרוא.
התחושה הלא נעימה בלשון ובשפה התחתונה מתגברת.
הבטן מתהפכת.
שוב מלחמה
ושוב פינת זכרון.

אני מרגישה בתוך מעגל סגור.
בא לי לצרוח.
איך זה לא ברור????
איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטים חושבים שמלחמה היא פתרון?
שוב ושוב אין ברירה ושוב ושוב יש סיבה נורא מוצדקת.
שוב ושוב קמים עלינו להורגנו ושוב ושוב עלינו להצילנו מידם.
אז אולי כדאי לשנות משהו בדרך הפעולה? אופן החשיבה?

איזה אופק נותנת שינאה??
איזה עתיד מביאה מלחמה??
איזה חיים יש לחיות כאן אם אנו יוצרים בתוכם עוד הפרדה ועוד ניכור?

*

אני יודעת שאני לא לבד. אני יודעת שעוד רבים חושבים שזו לא הדרך, אבל קשה לי לגייס סבלנות, ביודעי שכל יום שעובר עוד חייל ימות ועוד סבל יעבור על החטופים.
הידיעה שהממשלה שלנו בגיבוי אלפי ישראלים או יותר, בוחרת בכך מתוך שיקולים זרים,
לא נותנת לי מנוח.

ההבנה שכל מה שקורה נעשה גם בשמי כיהודייה וישראלית מבחילה אותי.

הכעס גואה בי.
אני מחפשת השראה כדי לצאת מהלופ שנכנסתי אליו.

מסתכלת למטה מעבר לצוק ורואה נחל.

יודעת שמים רבים סללו את הדרך הנראית לי כרגע בברור. סללו אותה בסבלנות, בהתמדה, ברכות, בעצמה.
מביטה באדמה שרוצה לספוג אותם ונותנת להם גבול.
מביטה פנימה ומבינה שיש בי אש שרוצה להשתחרר, לבעור, להשתולל.
שמה לב לכתיבה ומבינה שהיא כרגע האויר והאדמה שלי.

שמה לב למילים שנאמרות, למילים שנכתבות.

נזכרת בלשון ובתחושה הלא נעימה בפה בשבוע האחרון.
אתמול בערב הלשון התנפחה בצד אחד והיה רגע שבו פחדתי שלא אצליח לנשום.
אמרתי לעצמי שזה עדיין לא הזמן שלי להפרד והסכמתי לעבור דרך פחד מוות, אולי כמו בלידה.

הגוף החכם שלי.
אני מבינה שיש הרבה שקשה לי להכיל,
שיש הרבה שרוצה להשתחרר, הרבה שאני עדיין לא מעכלת.
מבינה גם, שיש בי חלק שפוחד מגודל ועוצמת האש האישית שלי וגם,

שיש פה תגובה למשהו על אישי.

*

כל פעם שאני כותבת, אני מבינה שעוד חתיכה בפאזל של מי שאני מקבל מקום.
ההבנה החזקה מכל שעלתה לי עכשיו דרך הכתיבה היא הרצון שלי להתפתח, לגדול, להתעצם. הנפש שלי, הלב והשכל שותפים כולם לרצון הזה.
מכאן אני מבינה בעוד רמה את הזעם והתסכול שעולים בי מול מה שמתרחש בארץ בימים האלו.
אני יודעת שגם האנושות צריכה לנוע קדימה, למדרגה הבאה, ממש כמוני,
אבל,
יש כוחות שמסרבים לאפשר לנו לעשות זאת,
שמחזיקים אותנו בכח במדרגה הנוכחית, שכבר מיצינו אותה. מול ההבנה הזו עולה בי חוסר אונים.

הפעם אני משתדלת לא לרסן את מה שעולה ומרגישה קישוריות מיידית לאזור הפה ולהתרחשות הלא נעימה שם.

כן, אני זועמת על כוחות הרשע שמסרבים לתת לנו לנוע קדימה.

בזכות הלימודים שלי במרכז לוהאריה, יש לי פרספקטיבה קוסמית והבנה תודעתית על מה שמתרחש כאן , יש לי תמונה רחבה הרבה יותר שמאפשרת לי רוב הזמן להיות בטוב, להכיר את עצמי עוד, לעשות ולהשפיע,
אבל כרגע הנפש האנושית שלי דורשת את שלה ואני נותנת לה.
פשוט מחבקת אותה באהבה.

*

אחרי כמה רגעים, אני חושבת על כל הנשים,

שלאורך אלפי שנים
הושתקו,
רוסנו,
נאנסו.

מחזירה את עצמי לכאן ועכשיו,
מסתכלת סביבי שוב כדי להתקרקע.

חול לבן, הרים גבוהים, ים כחול.
מקשיבה לשקט ושומעת בתוכו
את הרוח,
את הציפורים,
אותי.

אומרת תודה ללשון ומבינה
שהיא בעדי
ומבטאת כרגע
דווקא

את
כל
מה
שלא
נאמר

ואולי גם לא יאמר

לעולם.