המלחמה עוזרת לי לפתח את שריר ההכלה. לעיתים עוברים עלי לילות מסויטים כי אני מדמיינת את החטופים וממש מתענה במיטה. יש לי כל מיני דרכים לנסות להפסיק את זה אבל זה לא תמיד מצליח.
אופן ההתמודדות שלי, הניסיון להכיל את התמונות, המחשבות והרגשות שעולים בי הזכיר לי שוב את הלידות.

הרבה פעמים, אנחנו המיילדות, היינו אומרות לאשה שהתמודדה עם קושי בלתי אפשרי בלידה,
את מסוגלת.
זה לא היה מסוגלת ללדת באופן טבעי,
זה לא היה מסוגלת ללדת ללא עזרה רפואית,
זה לא היה מסוגלת שבא להגיד לה שהיא משהו אחר ממה שהיא כבר או ל"העצים" אותה,
כי היא כבר עצומה בכל מקרה,
כפי שהיא.

זה היה מסוגלת לעבור את החוויה,
להכיל את מה שקורה כאן ועכשיו.
לפעמים מה שקורה לנו בתוך הקושי עצמו הוא לפקפק בעצמינו, במסוגלות שלנו לעבור אותו, "לצלוח" אותו ולצאת בצד השני.

בלילות האלו, שאני מדמיינת את החטופים רעבים, צמאים, מוענים וכיוצא בזה, התחלתי להגיד לעצמי:
את מסוגלת.
הבנתי שכשמתחילה המחשבה או הדימוי הויזואלי אני נתקפת אימה שלא אוכל להכיל את מה שמגיע לתוך הראש שלי, שאפול לתהום שאין ממנה חזרה.
לקח רגע אחרי שהתחלתי להגיד לעצמי את מסוגלת עד שהאמנתי לי שזה נכון,
ואתמול בבוקר היתה לי הבנה משמעותית שהצטרפה לכך.

בפגישת זום שבה ראיתי מולי על המסך המון פנים אהובות, הרגשתי שהאהבה גואה בי
ובבת אחת
הבנתי
שאני לא בטוחה שאצליח להכיל גם אותה.

ברגע אחד שמתי לב, שחוסר האמונה שלי לגבי מסוגלות ההכלה של הזוועות,
תקף גם לאהבה.

כמה פעמים סגרתי את הלב שלי מפחד שיקרה משהו ואתאכזב או אפגע? כמה פעמים סגרתי את הלב כי חששתי מתגובת הצד השני? כמה פעמים סגרתי את הלב כי פחדתי שלא אוכל להכיל את גודל האהבה שמגיעה?
אולי הרבה יותר מוגן ובטוח זה פשוט לחיות עם לב סגור?

שבועות המלחמה הארוכים הביאו אל חיי המון אהבה. בהפוך על הפוך אולי, המון פעמים, לצד האימה הכעס והצער התהומי, הרגשתי שהאהבה בתוכי גדלה.

בדיוק בבוקר כזה, כשהייתי במצב רוח מרומם, הלכתי למכולת במושב. ההליכה ברגל מוסיפה עבורי נופך של איטיות ועוד כמה רגעים עם עצמי שאני אוהבת ומוקירה.

במכולת פגשתי אשה שאני מכירה כמה שנים.
היא היתה שם עם שני בניה הפעוטים.
דיברנו על המלחמה, על הפסקת האש ועל החטופים שהחלו לחזור.
אמרתי לה שאני רק רוצה לראות כבר את כל החטופים בחזרה בארץ.
הסברתי לה שאני חושבת דבר ראשון בתור אמא.
ברגע אחד היא הרימה אלי את עיניה ואמרה לי:

אבל אסור לנו לעשות את זה.

מצב הרוח המרומם שלי פינה את מקומו לעצב גדול.

יצאתי מהמכולת ונתתי לדמעות לשטוף אותי כל הדרך הביתה.

מאוחר יותר בהמשך היום שמעתי פודקסט ( האחיות גרים ) ובמקרה או לא הפרק היה על שריפת המכשפות והמיילדות במאה החמש עשרה – שש עשרה.
תוך מאתיים שנה לערך נשרפו באירופה כמאתיים אלף נשים. מה יכול היה לגרום לזה?
בעיקר פחד, אומרת נועה מנהיים בפודקסט.
אנשים רבים ממש פחדו מהן.
פחדו שהן מביאות את השטן לכפר, שהן ממש מקושרות אליו. הפחד גרם להלשנות ולעינויים מסמרי שיער.

אם אני אפחד כל כך וישכנעו אותי שה"אויב" הוא כל כך שונה ממני אסכים לעצום עיניים ולהתנתק מערכים אנושיים בסיסיים וגם, מרגש אמהי שטבוע בי, רגש שהוא חלק ממי שאני, רגש שהמטרה שלו היא (גם) לחוש חמלה ולרצות להגן על יצורים קטנים וחסרי ישע.

אם אסור לי לחשוב כאמא על החטופים, אז ודאי אסור לי לחשוב כאמא על ילדים ותינוקות בעזה.
אם אסור לי לחשוב כאמא,
אז אני הופכת להיות כל אחד מהמפלצות שנכנסו ביום הנוראי ההוא לעוטף עזה,
שלא ראו גם הם אף אחד מולם מולם כילד, כילדה, כאבא, כסבתא
אלא רק
כאויב שיש להשמידו או לכובשו.
אם אסור לי לחשוב כאמא,
אני הופכת להיות הגרועה באויבי.

*

אני מסיימת לכתוב את הפוסט הזה ונושמת עוד כמה נשימות.

מבינה בעוד רמה את מורכבות המציאות.

הבטחון הקיומי שלנו הופר, יש יאמרו שאשליית הבטחון התפוצצה לנו בפנים.

אנחנו מחוייבים להגן על עצמינו ועל ילדנו ובאותה עת להשאר אנושיים, לדבוק בערכים אוניברסאליים.

האם זה אפשרי?

*

אחרי עוד כמה נשימות אני נזכרת בחוק טבע שאומר שמה שאני מזינה גדל ומחליטה לשלוף זכרון שעושה לי טוב מהשבוע האחרון.
אני נזכרת בקורס "עולם ומלואה" שנפתח ביום רביעי, בנשים המדהימות שהגיעו, שרוצות להיטיב עם עצמן ועם העולם וברור להן שזה הולך ביחד,
חושבת על כך שאנחנו הולכות לבלות ביחד הרבה זמן, מתמלאת בסקרנות ואהבה,
ונזכרת שאחת המשתתפות אמרה לבתה בהפסקת הצהרים כשהיא שאלה איפה היא
"התחלתי היום הרפתקה חדשה".

אני שואפת ונושפת.
מרגישה את התאים שלי מבקשים עוד הזנה מהסוג הזה, עוד יצירה, עוד הגשמה, עוד חיבורים.

מרימה עיניים ורואה עצים, עלים, שמים, שתי חתולות שיושבות לידי.
מתבוננת פנימה בכל מה שכבר מתקיים ואומרת תודה.