השבוע כתבתי קורות חיים.
עברו המון שנים מאז שעשיתי את זה בפעם האחרונה.
כמובן, לקחתי בשתי ידיי את ההזדמנות להתבונן על חיי החולפים.

חיברתי את הספוטיפיי לרדיו 88 ועם התרגשות רבה התיישבתי לכתוב.
במהלך הכתיבה על המחשב שמתי לב פתאום לשיר שהתנגן ברקע. זה היה
let the sunshine in
מתוך המחזמר שיער.

בבת אחת, העבר הגיח בעוצמה רבה לתוך ההווה, מעורבב בקונטקסט של המלחמה הנוכחית.

*

אני בת חמש עשרה, יושבת באולם הגדול בשבט הצופים במעוז אביב בין הרבה נערים ונערות, ואנו צופים ביחד בסרט שיער.
ההקרנה מסתיימת ואני לא יכולה לזוז. הבכי לא מפסיק.
רטובה מדמעות ומנזלת שכבר אין לי איך לנגב אני ממשיכה לשבת על ספסל העץ.

סוף הסרט היכה בי. הייתי מוצפת ברגשות כל כך עזים ולא ידעתי את נפשי. ליבי היה מוצף באהבה לקלוד לברגר לשילה ולכל החבורה. ראיתי בהם התגשמות של חלומות שלא ידעתי שחלמתי. הם סיקרנו אותי, הפחידו אותי ומשכו אותי בעת ובעונה אחת.

ידעתי והרגשתי בכל תאי גופי כמה המלחמה הזו שלא ידעתי עליה כלום מיותרת.
המוות הספציפי הזה ייצג עבורי אינטרסים זרים, כוחות רשע, חוסר אונים וגם אהבה וחיים שנגדעים סתם.

מאז, בכל פעם שיצא לי לצפות שוב בסרט המדהים הזה, ממש רגע לפני הסוף חשבתי שאולי הפעם ברגר ינצל, אולי הפעם מישהו שם למעלה יבין כמה המלחמה הזו מיותרת, מישהו יעצור את המטוס, מישהו יבין שיש פה טעות איומה והוא לא ימריא לוויאטנם.

*

קורות החיים של האנושות רצופים במלחמות אכזריות.
עוד הרבה לפני מלחמות העולם של המאה העשרים נלחמנו זה בזה.
כנראה כמעט תמיד הלוחמים היו משוכנעים בצדקתם.

רומא, יוון, קרטגו, מסעות הצלב, מלחמת האזרחים באמריקה, בספרד, מלחמת וויאטנם, המלחמה בקוריאה, בעירק, באפגניסטאן, באפריקה, באוקראינה.
כל כך הרבה אנשים היו משוכנעים שהמלחמה הזו והזו והזו היא חשובה והכרחית ואין ברירה.

תמיד יש סיפור אמיתי כל כך

וכואב כל כך.

כשאני מסתכלת ממעוף הציפור על קורות החיים רוויי המלחמות של האנושות, עולה בי כעס שמתרכז באזור הבטן ואני שואלת את עצמי על מה הוא, כי הלא יש גם כל כך הרבה סבל ומחלות אחרות.
משהו במלחמות האלו לא נותן לי מנוח.
כמה הרס, כמה שנאה, כמה אכזריות,

כמה שרירותיות.

פתאום, לתוך הרגשות והתמונות הללו נכנסת לה ממרחקים מחשבה קצת אחרת. ברגע הראשון אני מבחינה בה והיא כמעט חולפת אבל ברגע אחד אני תופסת אותה בקצה שלה וכמו חוט של עפיפון מושכת אותה אלי.
זוהי מחשבה על אנה פרנק ועל אתי הילסום וכן, גם על חבורת "שיער" שהיוו בחייהם הקצרים אלטרנטיבה.

גם אם בסופו של דבר אנה, אתי וחבורת שיער, (שמייצגים קבוצה גדולה ואמיתית שהתנגדה למלחמת וויאטנם) נלכדו במציאות שטרפה אותם, הם השאירו לנו ניחוח אחר – השראה מסוג אחר. הם השאירו לנו פוטנציאל, שגם אם עדיין לא מומש – הוא פוטנציאל קיים.

התום והסקרנות של אנה פרנק,
האהבה, הנתינה והערכים הגבוהים של אתי הילסום,
האקטיביסטיות של חבורת שיער,
חיים בי.

גם אני מרגישה בתוכי את זרימת החיים, את האהבה, את הרצון להשפיע ולתת לעולם את הטוב שבי. גם אני לא מוכנה לסגור את ליבי.

כשעולה בי בעקשנות התהייה "מה יהיה" אני מזיזה אותה בעדינות.

הרצון להמשיך לכתוב את קורות החיים שלי מתגבר וכבה שוב.

בהבזק של רגע אני מחליטה להיזכר במשפט שדיברנו עליו אתמול בשיעור (במודול הרביעי במרכז לוהאריה):
"אני לא יודעת את מה שאני לא יודעת",
וכמו קסם, ננסך לתוכי שקט.

אני יודעת, שמאות הספקולציות לגבי המלחמה בישראל ובעזה ולגבי המשך החיים כאן בארץ מגיעות מתוך המוכר והידוע,

ואני מחליטה להתמסר דווקא למה שאנחנו כרגע לא יודעים.

*

אני מאמינה בכל ליבי, שיש פתרון שכרגע לא נראה לעין. האמונה הזו מניחה את דעתי ואני ממשיכה לכתוב את קורות החיים שלי.

אני מסתכלת על צג המחשב, בדף הנרקם אל מולי ששמו תמי: קורות חיים, ורואה שהרבה דברים שעשיתי וקרו לי במהלך חיי הגיעו בהפתעה גמורה. לא יכולתי לשער שהם מגיעים. לא היה לכך אפילו רמז דק לפני כן.
השילוב של הדברים בחיי שבחרתי בהם מתוך המוכר והידוע ומתוך תסריט חיי הברור יחסית ( למשל להדריך בצופים, ללמוד ספרות ) משתלבים בדברים כל כך מפתיעים כביכול ( למשל איך פגשתי את עופר, ההחלטה ללמוד מיילדות ).
ה"מסלול" שלי היה מורכב גם מרצונות, חלומות ואפילו חזון, אבל גם מהמון דברים שקרו לי "במקרה".
דברים שלא יכולתי לדמיין רגע קודם.

אני מביטה בצג המחשב מולי ומתמלאת בתקווה.

הידיעה שהמלחמות לא חייבות להמשיך למלא את דף קורות החיים של האנושות משמחת אותי.
אני מבטיחה לעצמי שבימים הקרובים בכל פעם שאחשוב על החטופים או על החיילים ועל מה שקורה כאן בארץ אזכר גם בזה.
בכל פעם שאתמלא בעצב, כעס או ייאוש אזכיר לעצמי שאני מאמינה שאפשר אחרת,
שיש מציאות בה אנחנו כאנושות חיים ללא יצר הרס עצמי, מפסיקים להרוס את כדור הארץ ואפילו
מפסיקים להילחם.

אני מבטיחה שאזכיר לעצמי
בלי הפסקה,
שוב ושוב,
שאני לא יודעת את מה שאני לא יודעת,

ועושה SAVE.