אתמול נפגשתי עם קבוצה של אמהות אחרי לידה ודיברנו על הכלת קשת הרגשות בימים האלו.

ממש בסוף, אשה צעירה ויפה אמרה –
אפשר לשאול משהו על הרחם?

בטח.

מתחילת המלחמה יש לי מן דקירות כאלה, ברחם. זה בא והולך ואני מתלבטת אם ללכת לבדוק את זה.

אני לוקחת נשימה.

תראי, תמיד אפשר וכדאי לבדוק, אני עונה, וגם שימי לב מתי זה קורה. זה יעזור לך להבין את הסיבה, את הקישוריות,
ואם תרצי אגיד עוד משהו.

הרחם שלך כואבת את כאבן של הרחמים כולן.

הרחם שלנו מחוברת לרשת כל הרחמים שהיו ונבראו אי פעם, ולכל הרחמים שפועמות ממש עכשיו.

הרחם שלנו, כמו פעימת הלב, מראה לנו דרך לחיבור לעצמינו וחיבור אחת לשניה.
החיבור לא חייב לבוא בצורת כאב או כיווץ אבל לפעמים זו הדרך שאנחנו הכי מכירות,
ולכן כך היא זוכה לתשומת הלב שלנו.

אם נקשיב לרחם בסקרנות,
נגלה ואולי נופתע,
שיש דרכים שונות ומגוונות שבהן היא מתווה לנו את הדרך
אלינו
ואל כל היצורים הברואים.

ההתרגלות שלנו למעשה הבריאה גורמת לנו לעיתים להקל ראש בחיים, לחיות בקהות חושים.

*
השבוע, בזמן שחזרתי מהמשתלה גיליתי ששברתי בטעות את אחד הענפים של אחד העציצים שקניתי. זה היה ענף גדול ובשרני ולרגע אחד ממש יכולתי לחוש בכאב השבר. נוזל שקוף וסמיך החל לזלוג ממנו.
באותו רגע צפו ועלו לי שני זכרונות נוספים מימי המלחמה. הראשון היה בכנס של תנועת עומדים ביחד. מנהיג הקהילה האחמדית המוסלמית בחיפה דיבר ואמר שבשבת השחורה, כשהתחיל לשמוע על מעשי הזוועה,
כל התאים בגוף שלו כאבו.
הוא אמר שהרגיש כמו אמא שבניה נרצחו.
הזכרון הנוסף היה מתוך טקסט שכתבה מיילדת מסורוקה. היא סיפרה שהרגישה מכה וכיווץ ברחם בזמן שבנה החייל נהרג.

*

הרחם היא אבר אחד בתוך מערכת שלמה שפועלת ללא הפסקה ומאפשרת את החיים שלנו.
הגוף האנושי,
כחלק מהטבע אדיר הממדים שאנו חלק ממנו, מראה לנו מהי הקשבה ומהי תמיכה ועזרה הדדית.
כשצד אחד שלנו נפגע,
הצד השני מפצה על כך ותומך בשלם עד שהראשון מחלים.

התאים שלנו, המערכות השונות והאיברים השונים שלנו חייבים להיות הכי "מקצועיים" אבל גם לשתף פעולה, אחרת לא נוכל לחיות.
הגוף שלנו כולו הוא רשת של קשרים חיים שמשפיעים ומושפעים. רשת של זכרונות ורשת של פוטנציאלים.

הוא מתווה לנו את הדרך לחיים שניתן לחיות כאן, בכדור הארץ, על בסיס קיימות ושפע. הגוף נותן לנו מקום על האדמה הזו ומראה לנו את הדרך.

*

אז הרחם שלך,

מזכירה לך ולנו, שוב ושוב את החיבוריות בינינו. היא לא מפרידה עצב מעצב כאב מכאב.
היא בוכה על תינוקות שנולדים והופכים לרוצחים, על תינוקות שנרצחים.

היא פולטת החוצה מה שאינו תואם.

היא מחזיקה בתוכה כל הזמן את הידיעה שהכל בר שינוי.
היא בעצמה משתנה כל חודש.

אז דעי
שהרחם שלך,

מחזיקה גם את התקווה והפוטנציאל לחיים חדשים,

לחיבור אל המקור,
שנמצא בתוכנו.
היא לא צריכה מתווכים
כי היא פשוט מחוברת מעצם היותה.

היא יודעת שהמלחמות לא באמת הכרחיות ושאנחנו לא באמת נפרדים.
היא יודעת שככה פשוט לימדו אותנו,
דור אחרי דור,
סיפור אחרי סיפור,
ושהכל היה לצורך

אבל,

היא זוכרת מאיפה באנו,

ומבקשת מאתנו לצאת מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמינו,

כבר עידן שלם.