הזמן עובר.
המלחמה ממשיכה.
ההגיון שלי מנסה לשמור על הלב.
עדיין, כמה פעמים ביום עולות לי המלים : לא יכול להיות.

שוב ושוב השכל לא מבין, לא מקבל את מה שקרה כאן
ואת זה שעדיין
הילדים
וכל החטופים לא פה.
השכל מסרב להסכים לתת למידע המלא
לעבור לעבר הלב.

גם הגרון ניסגר ומקשה על הנשימה לעבור כלפי מטה,
וגם,
עדיין אין גשם.

איך זה יכול להיות?
תיכף אמצע נובמבר.

אני מנסה בכל יום מחדש להבין איך להגדיל את הטוב. איך להיות בטוב, איך להנחיל טוב.

אבל איך אני מבינה עוד יותר מי אני ומה באתי לעשות כאן? אני שואלת את עצמי.
ולמה בכלל קפצתי ראש למקום הזה שנקרא כדור הארץ והחלטתי שדוקא מכל העולם הכי כדאי להיוולד במזרח התיכון?
ודווקא במדינת ישראל,
ודווקא בשנת 1969.
אולי כי בדיוק נחתו על הירח והלא אפשרי הפך אפשרי והאנושות פרצה תיקרת זכוכית אדירה והחלה לגלות עוד ממי שהיא?
אולי כי שנתיים קודם היתה פה בארץ מלחמה שהיה ברור שמובילה לעבר חורבן והיה צריך חילוץ?

מה היה רע לי בעולמות השקט והשלווה שבהם הכל באמת אפשרי?

*
כל השבוע אני חושבת על הרמיוני.
איך היא תמיד ידעה לבחור בקסם הנכון, איך היא ידעה להגיד את המילה המסובכת באופן המדויק ביותר כדי להפעיל את הקסם, איך היא שלפה בדיוק את מה שצריך עכשיו
מכל הידע הנלמד.
אני מזכירה לעצמי שגם הרמיוני גריינג'ר המופלאה לא יכלה לבד.
ואני מתחזקת ומתמלאת מהביחד.
לא מביחד ננצח.
המילה ניצחון זרה לי.
גם המילה הפסד.
אלו שתי מילים שמותירות רק שתי אפשרויות.
או או.
או אנחנו או הם.
והמציאות? הרבה יותר מורכבת.

הביחד שלי הוא אחר. הוא קהילה ששותפים בה אנשים המאמינים באותם ערכים.
אני רואה בעיני הקטנה עוד ועוד אנשים פותחים עיניים ומסתכלים פנימה,
נותנים לכאב להיות ואחר כך מאפשרים לו לחלוף.
מסכימים לחלום.
מי אני באמת?
מה הייתי רוצה שיהיה כאן באמת?
אנחנו מתחברים לערכים שכולנו מסכימים עליהם.
שוויון כלפי החוק,
אהבת האדם באשר הוא אדם, ערבות ועזרה הדדית, חיים של קיימות ושפע
ובמקביל הוקעה של אכזריות, שחיטות, רשע.
אנחנו חיים ביחד, עם השונות שלנו מתוך הבנה שהיא המקור לעוצמה שלנו והדרך למציאת הייחודיות שלנו.
היא השער אלינו.
השונות יכולה לעזור לנו להבין מהי טביעת האצבע הייחודית והאלוהית של כל אחד ואחת מאתנו.
אני רואה קהילה שבכל חלקיה מפעם רצון משותף להתפתח ולהסכים לצאת מהמעגל הסגור,
שבה כולנו שבענו מהבחירה במוות פעם אחר פעם.
כולנו מסכימים לא להסכים לוותר על האנושיות שלנו, על החסד, על החמלה.
אנחנו בוחרים בחיים.

מאז שאני זוכרת את עצמי אמרו לנו אחרי כל מלחמה קרב או "מבצע" – בכל פעם שמתו חיילים "נקווה שזה לא היה לחינם".
איזו משוואה נוראית.
הקדושה של הארץ, של האדמה, היתה כל כך גדולה ועמוקה שהסכמנו לספוג לתוכה כל כך הרבה גופות.
ושיהיה ברור.
מי שמת הוא לא
"חלל"
והוא לא "נפל".
מי שמתו כאן אלו הם ילדים, נערים ונערות שרק החלו לחיות כעצמאים, רק החלו לרקוד את ריקוד החיים הכל כך מאפשר, כל כך עמוק ויפה.
ריקוד שניתן לנו ובחרנו בו. מתנה מופלאה שנקראת חיים.

כל פעם מחדש אמרו לנו הפעם זה היה הכרחי,
הפעם לא היתה ברירה,
כי מה?
נצא פריירים?
כי מה?
לא נגן על עצמינו?
לא נראה להם מה זה?

והפעם?

אולי נבין שיש דרך אחרת, נוספת, ונפסיק לספר לעצמינו את אותו סיפור?
אולי ההגנה על עצמינו כוללת גם בחינה מחודשת ואמיתית של המציאות?

אולי נבין שחוסר האנושיות שפגשנו בשביעי לאוקטובר
בדמות המפלצות שנכנסו לכאן,
מראה לנו אנשים שסטו כל כך מהדרך עד שלא נשארה בהם טיפת של אנושיות.

כדי להמשיך להיות אנושיים אנחנו צריכים לראות שגם בנו יש חלק קטן כזה, שעכשיו הוקרן על המסך של כולנו בצורה מזויעה.
המקרן כבר לא מאפשר לנו
לא לראות אותו.

האם נרצה להמשיך להזין את החלק הזה בתוכנו? לתת לו לגדול עד שלא נוכל כבר גם אנחנו להיות אנושיים?
או להגדיל את החלק של החמלה?
האמפתיה?
האהבה?

מי באמת נרצה להיות?
במה באמת אנחנו רוצים לבחור?

אז שוב,
אני עוצמת לרגע עיניים,
ומרשה לעצמי לדמיין שהגשם כבר פה
והוא מרטיב את כולי
והוא שוטף את האבק,
את קהות החושים,
וכמו במכתש רמון מתגלות לעינינו השכבות שעטינו על עצמינו אלפי שנים,
והגשם שוטף ושוטף ואז אני פותחת עיניים ורואה אלפי עיניים איתי מסביבי ולא אכפת לי בכלל מי הם האנשים האלו כי כולנו מרגישים את
הלב
הפועם
וכולנו מביטים אחד בעיני השני וכולנו יודעים,
שכולנו
מאותו מקור.