אני הולכת לטיול קצר בטבע הקרוב לביתי ורואה זוג פרפרים לבנים מתעופפים
רוקדים יחדיו.
הם מתרחקים ומתקרבים זה לזה, יוצרים שמיניות באויר ומלווים אותי כחמש דקות תמימות.
אני מתבוננת בהם ועולה בי מחשבת פליאה על החיים,

על יופיו של הטבע,
על גאוניות הבריאה,
על היופי הפשוט שנמצא בכל.

ברגע שמגיע מיד אחרי הפליאה מגיעה מחשבה נוספת.
איך אפשר להרגיש התרוממות רוח שכזו כשיש כל כך הרבה כאב מסביב?

השיחה הפנימית שמתחוללת בתוכי, ואני ערה לה, משמחת אותי.
אני לומדת לזהות את החלקיקים ושברי החלקיקים הללו שמגיעים לפתחי יותר מאי פעם מאז המלחמה, וכמו תופסת אותם כדי להכיר אותי עוד,
כדי לדעת לאן פני עכשיו.

אני מבינה שחלק מהאחריות שלי בתקופה הנוכחית גלומה בהתחייבות להמשיך לאפשר בדיוק את זה: את הגם וגם.
אני לא יכולה להרשות לעצמי לשקוע ולהתמיד רק באחד הקטבים.
אני רוצה לדעת מה קורה ולא להתנתק מהמציאות, (למרות שלפעמים ממש בא לי) אבל גם להסכים להיות בטוב ואפילו בטוב מאוד מאוד,
ממש כמו
ברגע הזה.

אני מתיישבת על מלבן מבטון שמתחתיו עובר ערוץ של נחל קטן. בחורף, הוא מאפשר למים שמגיעים מצפון לזרום לעבר נחל דליה שזורם ממזרח למערב, ממש ליד המושב שבו אני גרה.
אני שומעת את זרם המים העדין ומתחממת באורה של השמש הטובה.
הבגדים החמים שיצאתי איתם מהבית מתחילים להיות מיותרים.
אני כותבת את המילים הללו בפתקים של הטלפון בתוך תיקייה שנקראת "בלוג חדש" ומודה על הרגע הזה.
רוצה לנצור אותו בליבי.

*
לפני חודש, הבן שלי חזר בהפתעה מטיול של שנה בניוזילנד.
ידענו שהוא אמור לחזור לקראת ינואר. דיברנו איתו כמעט מדי יום בטלפון אבל בוקר אחד הוא פשוט הגיע.
דפק על הדלת וניכנס.
הייתי בשוק והתחלתי לצרוח.
נראה לי שיצאו לי מהפה והגוף כולו צרחות בקול של עורב או של חיה כלשהי שאינני מזהה במבט לאחור.
אחרי עשר דקות, שבהן חזרה אלי הנשימה ולא הפסקתי לחבק אותו, התחלתי להכיל את הנוכחות שלו ואת העובדה שהוא כאן, הרגשתי ברת מזל, התמלאתי באושר ואהבה,
התגנבה לתוכי
מחשבה
על סיטואציה אחרת לגמרי.

הדפיקה המפתיעה בדלת זרקה אותי לסיטואציה שכל אמא בישראל יודעת שהיא אפשרית והימים הללו מעצימים אותה,
שמים אותה באור הזרקורים
ואולי אף מבקשים מאתנו
לשאול את עצמינו שאלות על הנרטיב הנוראי הזה שאנו חיות בתוכו.

גם למי שאין ילדים בצבא,
אין אפשרות לברוח
מהסצנה הזו
שמשתלטת על הדמיון ומאפילה אותו
וסוגרת את הלב
בבת אחת.

הדפיקה בדלת.

באותו רגע, שישבנו במטבח מאושרים
יכולתי להרגיש בכל נימי גופי את העצב והכאב הבלתי נסבל של האמהות כולן.
הרגשתי בליבי את הפחד מהדפיקה בדלת
ואת משאלת הלב להתעורר מחלום הבלהות הזה אחרי שזה קרה,
את התהום.

כששמתי לב כמה מהר עברתי מהרגע הפרטי הכל כך מיוחד שהסב לי כל כך הרבה אושר, לרגעים פרטיים של אמהות אחרות,
שאני לא מכירה,
הבנתי שלא עלתה בי אשמה ומאוד הודתי לעצמי על כך.

בסוף אותו יום הבנתי שהרגע הכל כך מיוחד ועילאי שבו חיבקתי את הבן שלי שחזר אחרי שנה,
אפשר לי להתחבר בעוד רמה לרשת האנושית שאני חלק ממנה,
ושם,
צף הרבה כאב,
שגם הוא נמצא איתי,
כל הזמן.

*

לצערי הסיטואציה המחרידה הזו שכל כך הרבה אמהות פוחדות ממנה, קיבלה כאן בארץ מקום של כבוד.

כשהפכתי לאמא נוכחתי שנכנסתי גם אני לתוך מכונת ההרג והמלחמה הבלתי פוסקת, בעצם העובדה שכבר אז , כשהיה לי תינוק כה קטן, חשבתי לעצמי מעניין אם יהיה פה צבא בעוד 18 שנה.
כולנו מכירות את זה.

אנחנו חיות לאורם של ארכיטיפים ומיתוסים שמעצימים מלחמות, קורבנות, הישרדות וכמובן גבורה בקרב,
וכן, אנחנו נדרשות כאמהות לשתף פעולה עם נרטיב שדורש מאתנו
להקריב את בנינו.
החניכה החברתית בדרך כלל עובדת כל כך טוב, שהבנים עצמם, (ולעיתים גם הבנות) ממש רוצים את זה וששים אלי קרב.

ונכון. אין לי רעיון כרגע לדרך פעולה קונקרטית חוץ מלהפסיק מיד את הלחימה המחרידה הזו ולדאוג לעיסקה כדי להחזיר את כל החטופים.
אני שמחה שיכולה להניח כאן, בבלוג הפרטי שלי, את המחשבות הללו שיוצאות לי מתוך הקישקע והלב.

אני רוצה להשפיע,
אני רוצה לערער את התפיסות המקובעות,
אני רוצה לסדוק את הבטון שאנו נשענים ונשענות עליו.
אני יודעת שיש לנו תקרת זכוכית ומעבר לה יש פתרונות רבים שאני לא יודעת מהם,
אבל אני בטוחה שהם קיימים.

הוודאות הזו מתקיימת בי כל הזמן. יש מלא פתרונות אבל צריך לבחור, צריך לרצות אותם.

לא מספיק להתפלל שכבר לא יהיה צבא כשהבנים שלנו יגדלו. לא מספיק להתפלל לשלום.
צריך לעשות אותו,
ליצור אותו.
לא מספיק לרצות את התקווה,
צריך להעביר אליה את המשקל,
לייצר תוכן חדש שנוכל להישען עליו כדי באמת להחזיק אותה.

*
בזמן הכתיבה של המילים הללו,
מצטברת ליחה בגרוני.
בפעולה אינסטנקטיבית אני יורקת.
ברגע אחד אני רואה חבורה של נמלים שמתקרבות אליה.
אחרי רגע של התבוננות עוברת מחשבה בראשי – הן מלקקות את הליחה שלי,
חלק מהדי אן איי שלי נכנס עכשיו למערכת העיכול שלהן והופך להיות חלק מהן.
המחשבה הזו, של החיבור הכל כך פיזי ביני ובינן גורמת לי נחת ומכניסה לתוכי עוד קצת שקט וסבלנות.
בבת אחת אני מרגישה קישוריות גדולה אל הנמלים ומודה להן על החיות והעמלנות שלהן, על השותפות בינותיהן ועל השותפות אתנו בני האדם.

*

השאלות של איך יגיע שלום למקום המסוכסך הזה יוצרות אצלי בדרך כלל מערבולות של ייאוש ותסכול.
לעומת זאת,
רגעי החיבור לעצמי ולטבע, מיד מרווחות את הפנימיות שלי
ומעלות בי חיוך.

ברגע אחד הלב שלי מתרחב.

אני מחליטה שוב,
להסכים להיות
עם הגם וגם הזה –
לתת מקום לכאב העצום, לכעס, לתסכול,
לצד רגש ההתפעמות שנוכח בי.
אני מתבוננת בתנועה הבלתי פוסקת של הנמלים,
מתבוננת ביופי שנמצא מסביבי,

לוקחת נשימה
ומעבירה
משקל
לרגע
הזה.