המציאות עולה על כל דמיון היה אבא שלי חוזר ואומר.
מי היה מאמין שנעבור כזה גהנום.
למרות שאני בוכה כבר מיום שלישי שעבר כמעט ברצף, אני מבינה שאני עדיין פוחדת להרגיש את העצב במלואו.
פוחדת לטבוע.
פוחדת שהמים יכסו אותי.
שיכנסו לי לריאות ולא אוכל לנשום.
איך יוצאים בצד השני של הצער והכאב?
מהכרותי עם עצמי אני יודעת שבלי לחוות את זה לגמרי לא אוכל גם להאסף לגמרי.
לצאת החוצה.

בלי לחץ, אני יודעת, רק כמידת ההכלה. ויש זמן להכל. ובכל זאת.

את מיילדת תמי, אני אומרת לעצמי.
תתעשתי ותחזרי אל הלידות.
העוגן שלך.

מה הסיבה שהן עוגן עבורי?
כי יכולתי להרגיש בהן נוכחת.

בתקופה שעוד קיבלתי לידות, חשבתי שהתחושה הזו, של הנוכחות הפשוטה, קיימת אצלי בעיקר בלידות וביקשתי לעצמי להרגיש אותה יותר גם במחוזות חיי האחרים.
דרשתי וקיבלתי והיום זה כבר קורה לי בעוד רגעים רבים, בעוד חלקים מחיי.
לפעמים בבית עם הילדים ועופר, לפעמים עם חברות, הרבה כשאני לומדת ומלמדת ובעיקר כשאני בקליניקה, מטפלת.

כשאני מצליחה להיות, להוות, אני יודעת שזה זה.
אני מרגישה נוכחת.
אני מרגישה פה.
אני פשוט אני.
אני לא פוחדת, אני מביאה את עצמי לידי ביטוי בפשטות, באותנטיות, אני יודעת שאני חשובה ומשפיעה.
הדבר הזה לא קורה כל הזמן וזה גם בסדר.
אני אנושית, אני אומרת לעצמי.
רגשות החולשה, הקטנות, הפיזור, הטשטוש – הם גם חלק ממי שאני.

אבל, אני רוצה בימים קריטיים כמו עכשיו להיות יותר תמי הבטוחה, החזקה, שעושה, שנרתמת לעזרה, שמאמינה בכל ליבה שנצא מהסיפור הזה שחוזר על עצמו שוב ושוב. תמי שמאמינה שנצא מהסיפור שכלא אותנו בתוכו, שניזכר מי אנחנו.

אני חוזרת ללידות, לעוגן שבתוכי.

מה היה שם שהיה קל לי להיות פשוט אני?
הרי זה תהליך שכרוכה בו כל כך הרבה אי ודאות,
כל כך הרבה היה לא ידוע.

אבל היה גם הרבה ידוע.
ידעתי שאני שם כדי לתת, כדי לשרת את הסיטואציה ברמה המיטבית.
ידעתי שאני שם ובראש מעייני הבריאות של האמא והתינוק.
ידעתי שאני נמצאת במרחב של מעבר בין העולמות ואני מרגישה שם בטוחה.
ידעתי שזה מעבר חשוב ומשמעותי שיש לי זכות לנכוח בו וזה התפקיד שלי.
האמנתי שהטבע, הגוף, יודע מה הוא עושה ואהבתי להקשיב לסימנים שהוא נותן. האמנתי בכל ליבי שאנחנו בנויות ללדת.
ידעתי להיות באחריות מלאה.
ידעתי שאני רוצה ללמוד מטעויות.
ידעתי שיש פה מעבר דרך כאב שהוא משמעותי מעין כמוהו ויש לו השפעה רבת היקף על חיינו ועל חיי הסובבים אותנו.
ידעתי שחווית לידה כוללת את כל הרבדים והרמות שלנו, שהיא הקצה הדחוס ביותר של מי שאנחנו.
ידעתי שגם התאים וגם הרגשות שלנו מושפעים מכל מה שקורה וקרה לנו והכל בר שינוי ומשתנה כל הזמן.

אז אני חוזרת היום בדמיוני ללידות,
ומכריחה את עצמי לזכור שבסוף יש תינוק.
אני מקווה שהוא יהיה בחיים וירגיש טוב.
אני בוחרת לשים לב כמעט בכל רגע לאן נודדת תשומת הלב שלי, כי אני יודעת שאני משפיעה כמיילדת על הלידה.

אני יודעת שכל מי שנמצא בחדר וכל מה שקורה מסביב משפיע על הלידה.
אני יודעת שלידה היא לא לינארית. מפתיחה של שני ס"מ יכולות לעבור כמה דקות לפתיחה מלאה.
אני יודעת שצירי הלחץ לא חייבים לכאוב.
אני יודעת שבשלושת הלידות שבהן ילדתי בעצמי, רגע אחרי שבא לי למות מכאב וביקשתי עזרה, קיבלתי אותה,
וילדתי.