ארבעה שבועות למלחמה. הבוקר כשקמתי הרגשתי משהו אחר בבטן. הוא היה טמון עמוק בפנים,
והסכים רק עכשיו לבצבץ מבפנים ולצאת החוצה.
כמו שתיל שרוצה לפרוץ בכח את האדמה היבשה,
הרגשתי אותו מטפס במעלה הבטן ומחפש את האור.
שמתי לב שאני מתמלאת בתחושה לא נעימה שרוצה למלא את כל כולי.
זה היה כעס או אולי אפילו זעם.
הרגשתי שהדבר הזה רוצה לשטוף אותי כמו גל.
שוב פחדתי לטבוע אבל נתתי לו להציף אותי. התמסרתי.
תוך כדי שהכעס ממלא אותי עלה לי זכרון רחוק.
מסיבת סיום שנה ראשונה ב"גן יודית" בשיכון ותיקים ברמת גן. שירה היתה בת שלוש ואני הייתי בתחילת ההריון עם אילן.
עופר ואני הגענו למסיבה נרגשים. התיישבנו בקהל ההורים וחיכינו כמו כולם ל"הופעה" של הילדים.
עד מהרה התגלה לעיני מחזה שפצע את ליבי ונחרת עמוק עמוק. מחזה שגם היום מעלה בי זעם.
הבנות עלו כולן עם שמלות לבנות והתיישבו על הריצפה.
הבנים, בני השלוש, הגיחו מאחורי הקלעים עם מדי צבא.
לרגע לא ידעתי אם אני במציאות או בסרט. ההורים סביבי מחאו כפיים.
הילדים שרו מחרוזת שירים מוכרים שכללו ציפיה לחיילים ולשובם הביתה.
הייתי מזועזעת.
לסיום, הם שרו את "נולדתי לשלום" וזה זעזע אותי אף יותר.
הנרטיב של מחכים ומצפים לשלום, "נושאים תפילה" וממשיכים לקיים כאן את ההפך הגמור הגעיל אותי. הנרטיב של "כל דור ודור באים עלינו לכלותינו", של הקורבנות האינסופית, של טהר הנשק, ההסכמה לראות בזה גזרת גורל ולא לחשוב שאפשר גם אחרת, ההסכמה לחלק את העולם לטובים ורעים לשחור ולבן.
התמלאתי בבת אחת כעס בוז תסכול וייאוש.
הנרטיב וההטמעה שלו כבר בגיל כזה טלטל אותי.
זו היתה שנת 2003 . היו אלו ימים של מצב חירום בארץ ואני זוכרת שהיה מצור על בית לחם.
היו ידיעות בעיתונים שאין אוכל ומים לתושבי בית לחם ויום אחד הגעתי לגן וראיתי שאוספים מזון קשה.
שמחתי שאני שייכת לגן שמכיר בכך שגם לתושבי בית לחם מגיע לאכול ולשתות ולקבל תמ"ל (תרכובת מזון לתינוקות) אך עד מהרה הבנתי שאוספים אוכל לחיילים שנמצאים שם, וההבנה שצריך לבחור צד לא נתנה לי מנוח.
ליבי יצא אל החיילים האומללים ששומרים עלינו שם בגשם ובטח מתים מפחד וגם אל תושבי בית לחם הנצורה.
חוזרת לזיכרון ההופעה במסיבת הסיום.
הילדים ישבו ושרו, ההורים איתם ואני כאמור, מלאה כעס ואימה.
הרגשתי שגם אני כאמא צעירה
מאכילה מפלצת.
"נולדתי לשלום"? על איזה שלום אתם מדברים? כמה אפשר לכסות במילים יפות על זוועות?
המילה שלום הפכה עבורי במהלך השנים לסמל של עיוורון והכחשה, למילה שהשימוש בה חולל והפך ציני עד שכבר לא נשמעה יותר.
מילה שהלכה והתרחקה והתרחקה עד שנעלמה לגמרי מהאופק הישראלי ומהאופק הפרטי שלי.
הנרטיב, מגש הכסף שהיה עשוי ממותם של חיילים ואזרחים כה רבים, שבו עסקתי רק כמה שנים קודם לכן בתאר השני שלי בלימודי הספרות, קם מול עיני לתחיה. ראיתי בכנות איך אני שותפה בו.
היה לי קשה להכיל את הכעס.
כדי לפרוק קצת ולבטא את עצמי, כתבתי למחרת מכתב למערכת הארץ למדור של עיתונאי שמאוד הערכתי אביב לביא וסיפרתי על המסיבה.
לא יכולתי להשתמש בשמי המלא כדי לא לפגוע בגננת הנחמדה ולכן חתמתי בשם הנעורים שלי.
האמת, אולי גם פחדתי לבטא את דעותיי.
משום מה עכשיו, כשאני נזכרת באירוע הזה אני בוכה.
האם אלו דמעות של ייאוש?
של כעס?
על זה שאנחנו באותו מקום? ואולי אף שקועים יותר בבוץ?
על כך ששוב חיילים מתים?
ואנחנו האמהות נותנות להם ללכת ומחכות?
האם זה על כך שאין לנו ברירה אלא להסכים לשתף פעולה עם הרג של חפים מפשע?
הבטן שלי מתהפכת וחרבות הברזל כמו חוצבות בתוכי עוד ועוד פצעים שיהפכו לעוד ועוד צלקות שאני כבר לא רוצה לרפא.
לא מוכנה להתרגל לשגרת המלחמה הזו.
בא לי לצרוח כמו ילד בטנטרום של גיל שנתיים
דיייייי! מספיק ! נמאס לי!
הגרון שלי מתקשה ונוצר בו גוש חוסם.
אני עוצרת את הכתיבה ונותנת לדמעות פשוט לצאת.
הידיים המקלידות רועדות ואני נעטפת
במעטה סמיך.
שוב עולות מול עיני תמונות החטופים,
תמונות האמהות והאבות המחכים.
המשפחות שמחכות ברגעים אלו ממש לידיעה האם חי האם נפצע האם מת.
אני כועסת על הממשלות שלנו לאורך שנים,
על אזרחים שבחרו ממשלות אטומות ויהירות,
על שהסכמנו כל פעם קצת לעוד שחיטות ועוד גזענות,
על ימי זיכרון שבהם שרנו והתרגלנו ואמרנו אין ברירה, ככה זה פה,
על מערכת החינוך שמאכילה בספריה ובתוכניות הלימוד שלה את המפלצת,
על עצמי שבחרתי פעמים רבות לא לראות את מה שידעתי שמתחולל סביבי.
שסגרתי את ליבי.
תוך כדי כתיבה אני מרגישה שמשהו קורה בתוכי.
אם קודם, כשהתקלפה לה שכבת העצב שכל כך התרגלתי אליה בשבועות האחרונים, הגיחה מתחתיה שכבת כעס,
עכשיו מתקלפת לה שכבה נוספת ואני מבינה שהכעס גורם לי לפקפק בעצם העובדה שאני יכולה להשפיע.
וזה
קשה מנשוא.
זה היה תמיד העוגן שלי.
אקסיומה.
אנחנו תמיד משפיעים.
הדמעות יורדות ואני מבינה שאני מפקפקת ביכולות שלי ובכוחות שלי ונותנת גם לזה מקום ונושמת.
מתוך בחירה,
אני מפעילה את הקוד הקוסמי שקיים בי "משאלת לב".
בתוך תוכי אני יודעת שיש לי אפשרות להשפיע ואני פשוט צריכה למצוא כוחות.
עמוק בפנים אני יודעת שאני יכולה לסמוך על עצמי וזה יגיע גם אם כרגע אני בתוך ענן.
יש בי ידיעה חזקה שאני לא מוכנה לשתף פעולה עם ערכים מסולפים.
אני יודעת בכל ליבי שאנחנו לא אמורים לחיות בתוך שנאה, חשופים לסכנה של מעשי זוועה,
יודעת שבכל תינוק ותינוקת טמון ניצוץ אלוהי,
יודעת שבחרתי להיוולד בתקופה קריטית
ובמקום קריטי.
לא יודעת מה יהיה ויודעת בו זמנית מי אני.
אני נושמת שוב ונכנסת פנימה ומפעילה את קוד "משאלת הלב" שלי.
הכעס לאט לאט קטן.
אני מזרימה אלי חמלה ושוב מסתחררת.
הגוף מתנדנד ועדיין מחפש עוגן.
היד עדיין רועדת.
אני לוקחת עוד נשימה.
מוצאת עוגן ליום הזה. לעת הזו.
מבקשת בכל ליבי והווייתי לשלוח הגנה לכל מי שזקוק לה,
ומחליטה להטמיע שוב, מחדש, את המילה שלום
בתוכי.
תגובה אחת
תודה על המילים תמי…
גם אני מכה על חטא
על שנים של שיתוף פעולה עם המיתוסים שינקתי והנקתי- טוהר הנשר, מגש הכסף ועוד רבים…
אני התפקחתי כש"שלחתי" את בני בכורי לסיירת. זעקתי , כעסתי, מחיתי, איך יתכן שלימדתי אותו לא להרוג נמלה ועכשיו הולך ללמוד להרוג.
ובני שינק ממני "הרגיע" שהוא בצבא הגנה, מגן על המולדת…
חלפו השנים ויש לי 3 נכדים זכרים ורביעי בתהליך התעברות, לשמחתי יונקים תכנים מעט שונים אבל ממש לא מספיק.
מרגישה שאנו המיילדות, הנשים מוכרחות להביא ולזעוק את קולנו. להביא איכויות נשיות למציאות החולה הזו. נפלא שאנו עומלות על לידה רכה, עור לעור, הנקה. לא מקלה ראש בעשיה מבורכת זו ומייחלת לשפוע איכויות אלו לעוד שדות ומרחבים…
שמחה שפוגשת בשינוי כשמלווה זוגות, שמחה לפגוש בגברים/אבות החדשים שבעיצומו של תהליך שינוי מבורך. מבקשת שהשינוי הזה יהדהד לעוד ועוד…