ההריון הראשון שלי הסתיים בשבוע תשע.
הייתי בת עשרים ותשע. עופר ואני היינו ביחד כבר מיליון שנים ואמרנו לעצמינו יאללה נקפוץ למים.
לא חשבתי שמשהו יכול להשתבש.
היו לי לא מעט מחשבות על זה שמי יודע בכלל אם אכנס להריון אבל את האפשרות הזו לא העלתי בדעתי.

הגעתי לבדיקה שגרתית לשמוע דופק.
אמרתי לעופר שאין צורך שיבוא איתי כי בשביל מה.
קופת חולים כללית ברחוב קטוביץ בתל אביב, ליד הבית.
נכנסתי לבדיקה ורופא בחולצה ורודה מכופתרת פתח לי את הדלת.

בעודו מפשפש עם מתמר האולטרסאונד בנרתיק שלי,
ובעודו מסתכל על המסך שבו נראו דברים שלא הבנתי,
הוא אמר ההריון לא תקין, הוציא את המתמר ומיד רשם לי הפניה לגרידה באיכילוב.

מה עבר לי בראש?
אני לא זוכרת.
מה הרגשתי? מה שכנראה מרגישים שהשמים נופלים או שהקרקע נשמטת מבין הרגליים.
לאט לאט הזדחל לתוכי עצב תהומי. הוא התקדם כמו הזחל הרעב.
משהו החל לפלח לי את הלב והוא התחיל לכאוב בטירוף.

*

היום נזכרתי בזה.
לאחרונה אני מרגישה שפתיחת הלב, כל פעם בעוד רמה, הופכת ליותר מאתגרת.
היו שכבות שהיה לי קל יחסית לקלף, אבל עכשיו הגעתי לסלע קשה.

לאה ימין המורה שלי, סיפרה שבטיול בירדן היא פגשה סלע רך.
המחשבה שבתוך הלב שלי יש סלע רך מעודדת אותי אבל התחושה שהגעתי לשכבת סלע כלשהי לא מרפה.

ומה שם כל כך שמור? מה צריך שומר מסוג סלע?
אני לא יודעת אבל מבטיחה לברר אני אומרת לטל.
ואז, כששמתי ראש בצהרים, נזכרתי בהריון הראשון שלי.
בהפלה.

*

למה משתמשים במילה הפלה?
מה נופל שם?
אולי הלב נופל ונשבר לרסיסים?
אולי אם הוא היה עשוי מאבן הוא לא היה נשבר?

*

היום אני כבר שנים אחרי, נולדו לי שלושה ילדים והיו לי עוד שתי הפלות ולא מעט שברונות לב,
אבל משהו שם,
במכה הלא צפויה,
הראשונה,
היה שונה מהכל.

אני מבקשת מהלב שלי שידריך אותי, שייתן רמז.
איך להזיז את הסלע.
אני מבטיחה לו שאצליח להכיל את מה שיתגלה.
אני רוצה בכל ליבי להצליח להיפתח עוד קצת.
עוד טיפה.

ואולי בעצם לא?

אם אתמסר,
אם אוהב כל כולי,
אם אפתח את ליבי ואתן למישהו או משהו נוסף להיכנס,
אהיה חשופה לכאב נוראי,
שיכול להגיע ברגע בלתי צפוי בעליל ולפלח אותי.
ואני חושבת כמובן על עופר והילדים האהובים שלי, ועל הפחד לאבד אותם, שיקרה להם משהו, שימותו לפני,
ועל זה שאילן ועופר מטיילים עכשיו בניוזילנד, כל כך רחוקים.

ואני חושבת גם על העשייה שלי. האם אני באמת נותנת את כל כולי? שמה את הלב כולו בכל מיזם? מוכנה להתאכזב, להתרסק, לנסוק?

לפעמים יש משהו אצלי שמסכים רק עד גבול מסוים. אני יכולה ממש לחוש את הגבול הזה עכשיו.
זה כמו לבוא לים אבל לא להכנס למים או להיכנס למים אבל לא להכניס את הראש.

*

חוזרת להפלה ההיא.
הרגשתי לבד.
הרגשתי שאף אחד בעולם, לעולם לא יוכל להבין אותי.
נפרדתי מעצמי ומבשרי.
חיתוך בבשר החי.
בכיתי ימים או אולי שבועות.
חזרתי לעבודה די מהר ואני לא באמת זוכרת מתי הכאב התעמעם.

אז היום,
אני מבקשת ממני להסכים לפתוח עוד את הלב,
להסיר עוד שיכבה.
מבקשת להסכים לראות ולפגוש את כל מה שרוצה לעלות, וכל מה שרוצה לצאת ולהכנס.
גם אם יכאב.
מבקשת מעצמי לא לפחד לאהוב עוד, להתמסר עוד.

מרגישה שמגייסת את כל האומץ שבעולם
ושוב,

קופצת למים.