לפני שבוע התכוננתי לצאת למפגש עם הרבה אנשים והתבוננתי במראה. עשיתי את התסרוקת שבזמן האחרון אני עושה ורציתי לראות מה קורה מאחור. הבאתי מראה קטנה והתבוננתי.
ראשית הסתכלתי על הצד השמאלי שאני יותר מחבבת. החלק הזה של הפנים והשיער נראים לי בדרך כלל יפים ומאירים. כשהעברתי את המראה לצד ימין חשכו עיני.
הצד הזה,
ששנים אני לא אוהבת להביט על עצמי דרכו,
התגלה לי במלוא כיעורו.

עצרתי, הסתכלתי שוב על הלחי הימנית, על הסנטר, על האזור ליד הרקה, על הצמיחה המוזרה של הפוני שלי בצד הזה.

עבר בי רגש של גועל.
הרגשתי כמה אני שונאת את הצד הזה.
מרוב שהרגש הזה היה לא נעים מיד הנחתי את המראה והמשכתי הלאה.

אחר כך, במפגש עצמו שהיה מלא באהבה, עם אנשים שאני אוהבת ומרגישה בנח, סיפרתי על זה לכמה חברים.
הדגשתי את שני חלקי הפנים השונים וכמה אני נראית לי אחרת דרך כל אחד מהם. פחות הדגשתי את הגועל והדחייה מעצמי כי ממש לא רציתי להיזכר בזה וקצת התביישתי.

בשיעור יוגה, בערב יום כיפור, נזכרתי בזה שוב.
כשנגה המורה אמרה משהו על סליחה אני כבר צללתי לתוך עצמי והסיטואציה הראשונה שצפה היתה זו.

בקשתי להגיד לעצמי סליחה.
סליחה ממני על השינאה העצמית שצצה דרך ההתבוננות בפנים שלי.
ההכרה בכך שאני יכולה להיות ממש מגעילה לעצמי הכאיבה.

*

כמעט תמיד, כשמצלמים אותי, אני משתדלת שזה יהיה מצד שמאל. עופר והילדים יודעים שאני תמיד מבקשת שיראו את הצד השמאלי שלי וזה כבר נושא לבדיחות שאני משתתפת בהן אבל משהו באופן שבו צצה לי הדחייה העצמית השבוע,
ביקש ממני כבר משהו חדש.

נכון וידוע לי שכרגע הצד הזה מכוער בעיני אבל האם אני מוכנה להפנות אליו אהבה?
ונכון שהוא מזכיר לי חלקים בחיי שאני לא אוהבת, אבל האם אני יכולה לסלוח לי?

החלטתי לנסות לתרגל את זה.

המשכתי בשיעור יוגה ובתנוחה מסויימת התחיל ממש לכאוב לי הלב והשרירים העוטפים אותו והיה לי קשה להרים את היד. במקביל, השוק של רגל ימין החלה לכאוב לי וידעתי שיש קשר בין השניים למרות שלא ידעתי מהו.
הבנתי שהגוף מסמן לי שאני במקום חשוב וכדאי שאשהה בו עוד רגע ואז עלתה לי מחשבה שכדאי לכתוב על זה ונראה מה יגיע.

תוך כדי הכתיבה, אני מבינה שעצם הרצון שלי לקבל בי עוד מקומות פחות "מוארים" שלי ואף מכוערים כבר יוצר בי שינוי,
ואני חושבת על הרחם, שנמצאת על הסקאלה הזו במקום אחר.

אני מחליטה לומר לרחם שלי תודה על השינויים שהכניסה לחיי ועל ה"סגירה" שלה שאפשרה לכל כך הרבה חדש לבוא אל פתחי.
בניגוד לצד הימני של פנַי, הרחם קיבלה ממני יחס אוהד כמעט תמיד.
אני מבינה שלמרות שהרחם היא המערה הכי חשוכה והכי עמוקה שלי היא מלאה באור. זה מאוד מוחשי לי. היא מלאה באור כי אני שלחתי אותו אליה רק על ידי האהבה שלי.
אהבתי את מה שהיא מסמלת ומאפשרת,
אהבתי את התנועה הבלתי פוסקת שלה,
את ההתחדשות התמידית.

המחשבות על הרחם בזמן הכתיבה מאפשרות לי להודות לעצמי על שהסכמתי
לעוד רובד של כנות עצמית,
לעוד התבוננות על ה"כיעור".

אני מודה על מה שראיתי ועל כך שהסכמתי לעצור.
המהלך הזה יצר ואיפשר עוד קבלה,
עוד חיבוק ועוד חסות לכל מי שאני.

*

ומה עם הסליחה? על מה בעצם אני סולחת?
המילה הזו תמיד מעלה בי גם וגם.
יש דברים שהסליחה כבר לא תעזור להם.
יש כאב שהיא לא תפתור.
לעיתים היא נשמעת לי כמו פלסטר.

נכנסו מחשבות על עם ישראל ופשעים קולקטיבים, על ה"נכבה" השואה ומה לא. השכל וההיגיון חגגו. האג'נדות הפולטיות שלי נכנסו לתמונה והרימו ראש.

אז על מה בעצם לבקש סליחה אני שואלת את עצמי. הרגשתי שיצאתי מפוקוס והנחתי בצד את הפוסט.

בעודי מהרהרת בזה קיבלתי את התשובה בדמות קלף שנשלח בקבוצת הווצאפ של חברי ללימודים.

הקלף גרם לי להבין שהסליחה לעצמי נתנה מקום לעוד אהבה.
הבנתי שאהבה טיפטפה ממני אלי ברגעי הכתיבה האלו, ממש עכשיו, כשהסכמתי לסלוח לי על מחשבות של שינאה עצמית.

זה קרה ברגע.

לא הייתי צריכה ללכת לעשות תשליך, לקרוא תפילות או מזמורים לצום או לכפר.

סליחה אותנטית ופשוטה ביני לביני שהכניסה עוד אהבה יצרה בי שינוי.

*

*

מתוך קלפי "מילים של אהבה" מאת לוהאריה:
"לב פתוח הוא כמו עלה שלכת המונח בענווה על ספסל בגן. בעוד רגע הרוח תישא אותו אל מקום אחר.
הלב הפתוח נע במסלול החיים כשהוא חופשי ולא נקשר.
נישא על גבי החלומות ואינו פוחד לאבד דבר,
כי לכל מקום יביא הוא עימו אהבה.