חמש שנים עבדתי כמיילדת בחדר לידה בבית חולים לניאדו.
הרבה פעמים אחרי לידות הייתי שומעת אנשים מברכים את ברכת "שהחיינו".

קל לנו להודות על הקיים כשאנחנו בטוב, כשקורה לנו משהו משמח, כשאנו נמצאים ברגע שלו חיכינו הרבה זמן.
אבל מה קורה לנו כשקשה? כשאנו נמצאים במצבים מאתגרים?
האכסיומה "מה שבא לפתחי בא לפתח אותי", שאליה אני נחנכת כבר כמה שנים ולא מערערת עליה, מחלצת אותי ממצבים כאלה פעמים רבות.
באיזה שהוא מקום, עמוק בתוכי אני יודעת, שגם מצבים לא פשוטים שאני נקלעת אליהם הגיעו אלי כדי לתַרגל משהו.

מה אני צריכה ללמוד כאן, מה הדבר הזה בא ללמד אותי – הן שאלות שפעם היו מחרפנות אותי.
רציתי שיניחו לי לנפשי, להמשיך להיות בסבל, בקורבנות, באשמה, בבושה. עצבנה אותי המחשבה שהדבר הזה קרה לי לצורך, וגם שמי ששואל אותי לא מניח לי לנפשי להיות כאן ועכשיו.

אבל אולי זה לא סותר? אולי אני יכולה קודם לתת לעצמי להרגיש, להסכים להיות עם מה שקורה ועולה בי ורק אחר כך, יגיע שלב שבו אסכים לשאול מה עלי ללמוד כאן?

גלי לור האהובה תמיד אומרת שכשאני מרגישה שמשהו גדול עלי, עלי לדעת שעלי לגדול.

אז היום, בהמשך לאתגרים שפגשתי בשבוע האחרון,
בא לי לאמץ דווקא את ברכת שהחיינו, כי היא מברכת על הזמן, על הכאן ועכשיו.

כמה טוב שהגענו לזמן הזה. שהגעתי.

ומה זה בעצם הזמן? אני שואלת את עצמי.
אולי הזמן הוא גמיש ולא בהכרח לינארי? אולי אפשר להפסיק לפחד ממנו?
אולי ככל שאני גדלה ומתפתחת אני רק מרוויחה?
אולי אצליח להכיל את הידיעה שהזמן הוא לטובתי?

אני נזכרת בסופרמן שטס מסביב לכדור הארץ כמה פעמים כדי להחזיר את הזמן לאחור, את ליבו שכאב כל כך כי אהובתו נספתה ברעידת האדמה ואיך ישבתי מול המסך ובכיתי וקינאתי בו שהוא יכול לעשות זאת.

*

השבוע ניסיתי לדבר אל ליבה של חברה אהובה, לחזור אחורה בזמן ולהגיד באוזניה שלה מילים טובות. שאלתי אותה אם תוכל לחזור למקום מאתגר, לתמונה ספציפית שעלתה בשיחה בינינו ולחבק אותה, להגיד לעצמה משהו טוב.
היא לא הצליחה.
אולי לא רצתה.

האירוע הזה הלך איתי כמה ימים.
שאלתי את עצמי האם אוכל לעשות זאת בעצמי.

הסתכלתי אחורה,
ניסיתי לאגד את הזמן, את הזמנים.
היום ראש השנה אמרתי לעצמי.
תבחרי איך את רוצה להתחיל את השנה.

העלתי בדמיוני את חיי ואת הדרכים שהלכתי בהם. תוך כמה רגעים נזכרתי בשני ההריונות הראשונים שלי.
בשניהם חוויתי הרבה סוגים של רגשות ונזכרתי דווקא באלו שהיו לא כיפים בכלל. במהלך החיים שאחרי הלידות הללו הרגשתי נורא כל פעם כשנזכרתי בהם וכמובן ידעתי שזה השפיע על ילדי.
ואז, האשמה, שתמיד רוצה לנצח,
עמדה בגאון ולא נתנה לי לעבור.
נשמתי.
התעופפתי לתמי של אז ואז,
ולחשתי לה ולה באוזן שאני אוהבת אותה, ושהילדים שייוולדו יהיו מהממים ויפים וטובים ומלאים כרימון, ושנהיה חברים, ושנעבור הרבה ביחד ואני אהיה מאוד גאה בעצמי, מלאה בהודיה על שהסכימו לקפוץ ראש למקום הדחוס הזה ומכל האנשים בעולם בחרו דווקא את עופר ואותי.

אמרתי לשתיהן באוזן שזה בסדר מה שהן מרגישות, ביקשתי מהן שיסכימו להרגיש את הרגשות הלא כיפים האלו ואז הם יוכלו לחלוף.
סיפרתי להן,
שגם הרגש שלנו,
כמו הגוף שלנו,
טבעו להיות בתנועה.

לבסוף,
מצאתי שתי נקודות בזמן שממש זכרתי מההריונות האלו. רציתי להוריד בעוד רמה לקרקע את האפשרות הזו לשנות ולהשתנות. אלו היו נקודות מאוד ויזואליות.

בראשונה, אני בתוך האמבטיה עם שירה בתי הבכורה, היא בת שלש ואני בתחילת ההריון עם אילן.
בשניה, אני בסוף ההריון הראשון בערב חג שבועות מחוץ למכללת עלמא בה עבדתי, מקבלת את פני האורחים שבאים ללמוד כל הלילה. שירה עדיין ברחם ועוד כמה ימים תחליט לצאת לאור.
ניגשתי אל שתיהן.
הוצאתי את תמי מהאמבטיה, נתתי לה מגבת ובגדים והעמדתי אותה ליד תמי השניה בכיכר המלך אלברט בתל אביב. הצטרפתי אליהן.

התחבקנו.

כולנו קצת בכינו. אני של היום הודיתי להן שהסכימו, שבאו, שעשו, שטעו שהקשיבו.
שלושתנו התרגשנו מעצם המעמד כי ידענו שאנחנו יוצרות קפיצה בזמן שתשנה את החיים שלנו,

ואמרנו ביחד
שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.