בסוף השבוע השתתפתי בסמינר ייחודי* שהשאיר אותי בלי מילים.
הרגשתי שאני עוברת משהו לא מובן כבר כמה ימים קודם לכן. הגוף ביטא את זה ב"משהו מוזר בבטן" ועוד כל מיני תחושות שלא היה לי שם עבורן.
כשזה קורה אני יודעת שמשהו חדש נכנס.
אני משתנה.
גם כשאין לי מילים, אני יודעת שהן שם, מחכות לי.
גם כשלא ברור ולא בהיר ולא מובן לי אני יודעת שהן שם ומטרתן אחת:
לגשר תודעה, רגש, מחשבה, רצון, אהבה חלום ודמיון-
מלמעלה למטה, מבפנים החוצה, מהראש ללב, מהלב לראש ממעמקי הבטן, מאחד לשני, ממני אלי. מטרתן ליצור גשרים וקשרים חיים ולתמוך את ההתפתחות שלנו כבני אדם.
וכשהמילים לא מגיעות, אני אומרת לעצמי שיש לכך כנראה סיבה טובה.
הבוקר, ארבעה ימים אחרי, בעודי נוחתת מעבדת ומעכלת את הסמינר,
המילים החלו לחזור אלי והתחלתי לכתוב.
הסמינר עסק בטבע.
הטבע שנמצא בתוכנו ומחוצה לנו, הטבע הזה ששנים אני מרגישה כל כך חלק ממנו.
בסמינר הובא ידע על השדה האלקטרומגנטי, הביוספרה, רשת בעלי החיים, הצמחים, הגוף האנושי, וכל זה כדי שנבין בעוד רמה כמה כולנו מחוברים וכמה הכל בר שינוי ומשתנה, וכמה השפעה יש לנו על מה שקורה.
האופן שבו ה"חומר" שהובא התחבר מחדש היה מפעים. הלב שלי פעם בחוזקה וידעתי שנפרשת לפני עוד קומה חדשה
בתוכי.
*
באחד מימי הסמינר עלה אחד הזכרונות הבודדים שיש לי מבית הספר היסודי. אני בכיתה ג', הולכת עם חברתי הטובה גילת לוי לקבור את המחברת המשותפת שלנו שאספה את כל סודותינו.
רצינו שהיא תהיה שמורה היטב ובבוא היום נבוא לקחת אותה. כששאלנו את עצמינו, איפה כדאי לקבור את המחברת שהיתה כל כך יקרה לליבנו, הבנו שאנחנו רוצות שזה יהיה במקום לא בנוי ואכן מצאנו שדה של חרציות בין שני בניינים ברחוב ויסוצקי בתל אביב, במקביל לדרך נמיר.
החרציות הזדקפו בגאון ומצאנו מקום בין כמה מהשיחים הצהובים. אני לא זוכרת למה, אבל היה לנו ברור שזה מקומה של המחברת. חפרנו באדמה והאצבעות שלנו שמחו לפגוש אותה לחה, חשוכה.
השכבנו את המחברת עמוק בתוך הבור שנוצר, כיסינו אותה טוב טוב והבטחנו לעצמינו שיום אחד נחזור נחפור ונוציא אותה.
שמחנו שהיא שוכנת בינות לפרחים הצהובים ששידרו כל כך הרבה בטחון. השם שהיה רשום עליה היה "עבר הווה עתיד".
*
בשנים האחרונות התפתחה בי אהבה והערכה לעצים ולחרקים. התחלתי לקרוא עליהם ולקבל מהם השראה.
ככל שהתקרבתי אלי, התחלתי למצוא עוד ועוד פליאה בכל מה שנמצא מסביבי.
הפחד שלי מיתושים עכברים ומנחשים כמעט נעלם.
הפליאה שלי מעץ, עלה, חרק, חתול, פרח – מכניסה אל חיי השראה על סופית ואמונה שהולכת ומתבססת בסודות הקיום והיקום.
והאמונה הזו לא צריכה חוקים,
האמונה הזו לא צריכה מצוות והגדרות.
היא שוכנת בי, היא גנום המקור שלי.
האמונה הזו מחברת אותי אל כל יציר נברא.
והשאלות רבות, והסקרנות נוכחת.
ההתבוננות הזו תומכת את מה שתמיד כנראה ידעתי, שחוקי הטבע מראים לנו איך ומה, פורסים לפנינו את סודות הבריאה ועלינו "רק" לפענח אותם.
ההריון והלידה למשל, ניתנו לנו כקפסולה מזוקקת כדי להבין עוד על התפתחות וגדילה,
כל איבר בגופינו ניתן לנו כדי שתהיה לנו דוגמה מהם יחסי גומלין ואיך עובדים בשיתוף פעולה,
הרגשות נתנו לנו כדי שנוכל לגעת בלבבות אחד של השני,
בעלי החיים נמצאים כאן כדי שנראה כמה שונים ומגוונים אנחנו וכמה יש לנו ללמוד אחד מהשני,
והצמחים? אולי כדי להזכיר לנו את החיבור והאחדותיות המקורית, וכמובן מה הם קשרים חיים.
אני מחכה לשנה הקרובה בהתרגשות רבה.
יודעת שהסתיו,
כמו השלב הלטנטי של הלידה,
הוא זמן התכנסות,
זמן של חוסר ודאות ואי בהירות,
זמן של חסד,
זמן של התחלות.
*סמינר ביוסייקי – קשרים חיים ( לוהאריה בית לתהליכי התפתחות )
תגובה אחת
תמי אהובה.שאת לא היתי בסמינר אבל רק מהתאורים שלך אני יכולה לחוש את האוירה ומה שפע הובא בו… ווגם להכירלטבע ולפלאי הבריאה ולקוות שנדע ללמוד מהעבר ונשכיל לשמור על האהבה לכדור בו אנו חיים..מה שניצור הוא מה שיהיה…..