אתמול בבוקר קמתי עם קול טורדני בראש. הוא היה עקבי וברור, נחוש והחלטי.
למי בכלל את כותבת? מי כבר יקרא את הבלוג שלך?
נעתי על הציר שבין ממש להאמין לו ולרדת מכל העניין לבין לדעת שזהו אחד הקולות שאני רגילה לפגוש כל פעם שנכנס אצלי משהו חדש, ולדפדף הלאה.
הבאסה היתה שעם הקול הזה התעוררתי.
הוא היה שם לפני שפקחתי עיניים.
אז למה את כותבת? לספק את האגו שלך? להרגיש טוב? ואם אף אחד לא יקרא מה זה שווה?
ואז, אחרי ההלם הראשוני שלי ( כי לא צפיתי את זה מגיע, היו לי שבועיים שבהם ריחפתי על גלי השמחה והגילוי ) נכנס קול נוסף והנה לה כבר מתקיימת שיחה פנימית.
הקול שהתווסף אמר לחברו הזועף:
כשאני מאושרת, כשיש לי נביעה בלתי פוסקת ויצירתיות שמפעמת בי, זה אומר שקורה משהו טוב אמיתי ואותנטי, שאני קרובה אלי, שאני קרובה מאוד למסלול המיטבי שלי. לא מפסיקה לכתוב בשום אופן.
תוך כמה דקות התנהלה שיחה ערה.
שמתי לב שהקול שהתחיל את הבוקר, זה המקטין והמסרס, פונה אלי בגוף שני ואילו זה "שבעדי" מדבר בגוף ראשון.
הקשבתי.
הזכרתי לעצמי ששניהם בעדי.
הקול המנמיך והמקטין היה חזק יותר ולרגעים הרגשתי שהוא אני. קולו היה רם ובוטח.
עופר היה הראשון שחילץ אותי מהסיטואציה. כשסיפרתי לו מתוסכלת עם מה התעוררתי הוא מיד ענה:
בואי נתרכז פשוט במה שיש, רק בנינו את הפלטפורמה של הבלוג, ניקח את זה לאט לאט.
אמרתי לעצמי שנגיע יותר מאוחר גם לשאלה הזו, כי היא באמת חשובה.
מי יקרא את הבלוג הזה.
עם הקפה ותחילת היום יכולתי לראות איך הקולות האלו סוחפים אותי וידעתי שבדרך כלל מה שעוזר לי בסיטואציות כאלו זה להיות בתנועה. נכנסתי לענייני היום.
במהלך הבוקר הייתי עסוקה ומדי פעם נזכרתי בזה.
תחושת הגוף נהיית לא נעימה, הקול המקטין משתלט לרגע, ואני בוחרת לענות לו. לא מתעלמת. הכל בסדר אני אומרת לו. אני ממשיכה בתנועה.
פתאום הבנתי שאני רוצה ליידע את העולם שאפשר להירשם לבלוג ואפילו יש לי רשימה די גדולה של כאלו שהיו רשומים לבלוג הישן.
אתחיל איתם, חשבתי לעצמי. אכתוב להם מייל ואשאל אם בא להם להצטרף לרשימת התפוצה של הבלוג החדש.
משהו בזה הרגיע אותי, החזיר אלי את האחריות.
משהו במה שעופר אמר לי, הזכיר לי שאני מכירה את זה מהעבר.
נזכרתי באיכות של ההתמדה שמלווה אותי,
ברצון שלי שאין עליו והוא יודע להוביל אותי.
נזכרתי שאני מובלת ובו זמנית מובילה.
נזכרתי שהחלטתי לפני כמה ימים להגביר אמונה בלב.
נזכרתי בשנים הראשונות ב"בית יולדות".
מאיפה הבאנו כל כך הרבה אומץ, אמונה בדרך, התמסרות?
היה כל כך הרבה לא ידוע וכל כך הרבה פחד מסביב.
רצינו להקים מרכז לידה, לאפשר לנשים ללדת מחוץ לבית חולים בסביבה אוהבת, תואמת, מקצועית, בטוחה. רצינו לאפשר לעצמינו מקום עבודה עם משמעות, שיהווה עבורנו אפשרות לבטא את עצמינו, את הערכים שהאמנו בהם,
ואשכרה עשינו את זה.
נזכרתי שבתקופה הראשונה למשך חודשים ארוכים לא ידענו בכלל מי תבוא ללדת אצלינו ואם יבואו בכלל.
התמדנו, המשכנו. היה לנו חזון והיינו עליו.
לקח לי כמה שנים להתרגל למציאות הזו שבה יצרנו, עפרית ואני, מרכז לידה עצמאי שפעל וצמח וגדל והביא לנו ולעולם חדשנות ושפע.
אז איך עדיין עולים בי קולות הספק?
פעם זה היה מחרפן אותי.
היום אני יודעת שתהליך הטרנספורמציה מביא לפתחי שוב ושוב את אותם אתגרים אבל כל פעם מקומה חדשה.
התהליך המופלא שקרה עם "בית יולדות" הוא אחד העוגנים שלי. הוא תמיד מפנה את המבט אל האיכויות התומכות שלי.
כשאני מסתכלת לאחור על התקופה הזו אני רואה בי המון דברים מדהימים שאני אוהבת ומעריכה וגם לא מעט דברים שבא לי לשנות – הרגלים, תפיסות, דפוסי תגובה אוטומטיים.
בעקבות השיחה הערה והלא כיפית של הבוקר שאלתי את עצמי מה אני בוחרת לשנות היום.
בא לי לפתח ולהרחיב את יכולת ההכלה שלי.
בא לי להכיל יותר בקלות את הקולות האלו. שיבואו לבקר וילכו כלעומת שבאו.
בלי דרמה.
תוך כדי הכתיבה אני נזכרת שפעם, כשהייתי בערך בת 25, עופר הכניס בטעות לא נסלחת ולא נשכחת, סוודר שלי למכונת הכביסה. זה היה סוודר מצמר רך כמשי בצבע כתום חום עמוק, שקניתי בצרפת ואהבתי מאוד.
כשהוא יצא מהמכונה הוא היה בגודל של ילדה בגן וקשה כמו דיקט.
הכעס שהציף אותי היה בלתי נסבל. הצרחות שיצאו מפי לעבר עופר זכורות לי עד היום. הבעירה הפנימית איימה לחסל אותי.
לא יכולתי להכיל את עצמי – את הכעס, את הבושה על הצרחות, את חוסר הנאורות שלי, את הכאב על אובדן הסוודר.
ואוו.
הזכרון הזה צורב בבשר וברגע הווה נתון שבו אני כותבת, אני שולחת לעצמי לאחור חיבוק והרבה חמלה ולוחשת באוזן לתמי המשתוללת מכעס כמה אני אוהבת אותך תמוש.
ופתאום, כאילו בלי קשר,
כמעט תוך כדי הלחישה באוזן לתמי של אז,
אני נזכרת שאתמול בשיעור יוגה תרגלנו נשימת אוג'אי ותוך כדי התרגול נפל לי אסימון.
הבנתי שהאויר החיצוני לנו, זה שאנו שואפים, נכנס לגופינו, מתערבל לו עם הקיים בתוכנו ויוצא אחר, יוצא שונה.
מעבר לעובדה המדהימה שהוא מאפשר לתאים שלנו להיות מוזנים בחמצן,
מעבר לעובדה שהוא מקשר אותנו על ידי זה עם כל יציר שנברא אי פעם ובכל מקום,
הוא משתנה בתוכנו.
הוא כבר אחר
ואנחנו אחרים.
הוא פועל עלינו ואנחנו פועלים עליו.
כל נשימה מאפשרת לנו שינוי משמעותי.
אנחנו שואפים,
משתנים
נושפים,
משנים.
ההכלה הזו,
הרגע שבו הוא "רק" נמצא בתוכנו,
היא כל ההבדל.
שם קורים התהליכים המופלאים שמאפשרים חיים.
התחלתי לכתוב על הקול המקטין והטורדני שהצליח כמעט לחרב לי את היום, והנה אני כותבת על הסוודר הכתום, על בית יולדות ועל חמצן שנכנס לריאות.
פעולת השיחלוף בתוך הריאות שלנו,
נדמית לי עכשיו על כל גאוניותה,
כל כך עדינה.
כמעט לא מורגשת.
ככל שהיא עוצמתית ובלעדיה אין לנו חיים,
ככה היא גם עדינה ופשוטה וכמעט כמעט,
אפשר לשכוח שהיא קיימת.
אז "בואו נפנה את תשומת הלב לנשימה" אומרת נגה המורה.
בואי הפני את תשומת הלב להכלה, אני ממשיכה.
כי בכל פעם כזו, מאות פעם ביום,
את נדרשת להרחיב הכלה ומצליחה.
עובדה. את חיה.
קחי תזמן ממוש,
אני אומרת לעצמי.
תנשמי,
תכילי את עצמך ואת הקושי החדש ותברכי אותו ברכת "ברוך הבא",
כי הוא אורח לכמה רגעים,
ומי יודע מי תהפכי להיות כשהוא יצא חזרה לדרכו.
6 תגובות
אהובה שאת תודה על הכתיבה שלך היא החזירה אותי לעצמי
ואו תמי כמה אומץ צריך לצאת מהמוכר והידוע וליצור מרחב ללדת בו נטול כל הדחיסות של בית חולים כללי…יש בתנועה הזו המון תעוזה וירטואוזיות אחריות וערכים…חבל שלא הכרנו אז…
מהמם תודה ששיתפת (:
מרחיב הכלה, תמי.
מקסים
אהבתי מאד את האבחנה על האגו שמדבר בגוף שני לעומת קול הנשמה האותנטי שמדבר בגוף ראשון.
הבאת פתרונות נהדרים לקולות של כולנו.
אוהבת
מקסים תמי מאוד התחברתי,
תודה