כשהחלו להגיע לארץ הידיעות על הנעשה באירופה בזמן מלחמת העולם השניה, כתבה לאה גולדברג את השיר שחווה אלברשטיין שרה וכולנו מכירות וקוראות לו פשוט את תלכי בשדה. עבורי השיר הזה היה השיר הפנימי לאורך כל השנתיים האחרונות. השאלה האם מותר לאהוב, האם מותר לצחוק, כשקורים דברים כל כך נוראיים
המון זמן לא כתבתי. כנראה שזה בא בגלים. החודשים האחרונים התאפיינו אצלי יותר בעשייה ופחות בהתבוננות. השבוע, עם אנחת הרווחה שחשנו רובנו לאחר חזרת החטופים, קרה לי משהו מעניין, שבא לי להנכיח כאן – משהו שהביא אתו כל כך הרבה יש וכל כך הרבה הודיה, משהו שגרם לי לעצור
הגענו לבת שלמה בשנת 2006 בזמן מלחמת לבנון השניה. שירה ואילן היו בני 6 ו-3 ובזמן אזעקות ישבנו במסדרון, כי אין לנו ממ"ד בבית והמקלט המושבי רחוק. קשה להאמין ולראות את המציאות החוזרת על עצמה. האזעקות, שהפכו בינתיים צורמניות יותר ופולשניות יותר, חזרו השבוע בגדול אבל בגלל המראות הקשים
עברו כמעט שנתיים מאז שהתחלתי לכתוב מחדש בבלוג שלי. באוגוסט החם של 2023 השם האהוב שהגיתי עם עפרית "מקום על האדמה" נראה לי מדויק יותר מתמיד והרגשתי שאני בשלה להתחיל לכתוב שוב. עופר ואני העברנו את הבלוג לפלטפורמה חדשה, נגישה ויפה יותר, עיצבנו וכתבתי מחדש "אודות". החלטתי להתחיל להקליט
השאלה הזו "מי אני" מדגדגת לי בבטן, מסקרנת אותי וגורמת לי לחייך. אני מנסה לברר מי אני, להיות אני כמה שאפשר, כי אני יודעת שככל שאגיע יותר לעומק התשובה,
החלק שלי בעולם יגדל.
ומה אני רוצה בעולם הזה? לחיות ברווחה, להיות בקבלה והנחלה, להביא עוד ממי שאני החוצה, כדי להשפיע ולהפוך את העולם לטוב יותר.
אני מבינה שזהו תהליך על סופי של גילוי.
ביומיום אני מטפלת בקליניקה שלי בבת שלמה, מלמדת ויוזמת, תוך כדי חיים עם חברי המשפחה האהובה שלי שהם עופר שירה אילן נעמי, חמישה חתולים ואין ספור צמחים אהובים.
למה בלוג? למה עכשיו?
כבר ארבע שנים אני תלמידה במרכז לוהאריה בית להתפתחות. הלימודים, שנמצאים על כל הרצף בין תודעה מודעות וסגנון חיים, מלמדים אותי עוד ועוד על משמעות הימים האלו ובמקביל על הרצון העמוק שלי.
אני רוצה להתפתח כדי להשפיע, ואני יודעת שדרך הכתיבה בבלוג והפרסום שלו, אוכל להגיע ולגעת באנשים שלאו דווקא הייתי פוגשת באופן אישי.
אני מבינה ששדה הלידה שנכחתי בו כמיילדת הכשיר אותי לדברים נוספים (לידות נוספות?) שאותם אני רוצה לגלות בקרוב תוך כדי החיים ותוך כדי הכתיבה.
קופצת למים, לוקחת נשימה מלאה באהבה וסקרנות ומעלה את אתר הבלוג החדש לאויר.
אוגוסט 2023
חמש שנים עבדתי כמיילדת בחדר לידה בבית חולים לניאדו. הרבה פעמים אחרי לידות הייתי שומעת אנשים מברכים את ברכת "שהחיינו". קל לנו להודות על הקיים
בסוף השבוע השתתפתי בסמינר ייחודי* שהשאיר אותי בלי מילים. הרגשתי שאני עוברת משהו לא מובן כבר כמה ימים קודם לכן. הגוף ביטא את זה ב"משהו
אתמול בבוקר קמתי עם קול טורדני בראש. הוא היה עקבי וברור, נחוש והחלטי. למי בכלל את כותבת? מי כבר יקרא את הבלוג שלך? נעתי על
ההתרגשות מהחזרה לכתיבת הבלוג מלווה אותי. השבוע התחלתי לחפש מיקרופון שיתאים לצרכים שלי. אני רוצה להקליט כל פרק חדש שיצא. עפרית העבירה לי פודקסט שמתאר
חלק א חלק ב 1. היום ישבתי עם יעל ספקטור ריין חברתי והשותפה שלי להעברת הידע בקורסים של "איושה". זוהי לנו כבר שנה שלישית שבה
לא תמיד אהבתי לקרוא. על לכתוב לא היה מה לדבר. בכתה ז' בשיעור ספרות התאהבתי לראשונה, בשני סיפורים קצרים שהיוו עבורי קצה חוט לעולם מקביל.