ההתרגשות מהחזרה לכתיבת הבלוג מלווה אותי.
השבוע התחלתי לחפש מיקרופון שיתאים לצרכים שלי. אני רוצה להקליט כל פרק חדש שיצא.
עפרית העבירה לי פודקסט שמתאר מה צריך כדי להקליט באיכות טובה ואני על זה. בנוסף למיקרופון אני צריכה להוריד למחשב תוכנה שתתאים למבוקשי, כדי שאוכל טיפה לערוך ולהוסיף בסוף שיר שיתנגן.
כמעט בכל שעה ביום אני מוצאת משהו שבא לי לכתוב עליו. בהתחלה זה קצת הציף אותי. כל פעם עלה קול שהרגיש שיתפספס הרבה אם לא אעצור הכל ואכתוב, אבל לצידו הגיע קול שאמר: יש מקום לכולם, יש זמן להכל.
אני מרגישה כאילו משהו הונפץ בתוכי ומפעפע החוצה.
החלטתי לעשות לעצמי שני פתקים בטלפון. באחד ארשום את הנושאים והחוויות שעולה לי רצון לכתוב עליהם, מילה שתפסה אותי, חוויה שאני מרגישה משמעותית בתוכה, ובשני אני מתחילה לעשות רשימת שירים לסוף הפוסטים.
העניין הזה, של השירים והמוזיקה מוזג לתוכי "חומר" חדש.
אני שמה לב שהנביעה הזו יוצרת בתוכי אדוות של הבנות חדשות, עוד ועוד נפילות אסימונים.
אני שמה לב, שכשאוזני פתוחה להקשיב אני שומעת המון צלילים חדשים.
*
ביום שישי האחרון הגעתי לדירה של אמי ברמת השרון. היא ארחה עשר חברות וביקשה ממני להכניס קצת תכן למפגש. אחרי שעלתה בי התנגדות ראשונית ( כי מה, זה רחוק ויום שישי, אין לי מה להביא להן שיעניין אותן, איך אתחבר לעולמן, ועוד… ) חשבתי שיכול להיות נחמד לקרוא איתן ביחד בספרה של המשוררת האהובה עלי שיבטה טויו.
את שיבטה הכרתי בזכות הדס גלעד שערכה ותרגמה ביחד עם איתן בולוקן את השירים מיפנית. זו היתה התאהבות ממבט ראשון שרק הלכה והעמיקה. שיבטה החלה לכתוב בגיל תשעים. ספרה הראשון פורסם כשהיתה בת תישעים ושמונה וכמעט מיד הופץ לכל עבר ותורגם להמון שפות.
היא כותבת ממרומי גילה על מאה שלמה, על החיים כאן, על בחירות קטנות, אכזבות גדולות, שמחה וכאב. היא כותבת על היומיום והחולין.
שיבטה מביאה את הערך הקוסמי "קודש בחול" (שאליו אני נחנכת שלב אחר שלב כבר ארבע שנים) למיצוי הכי מזוקק שלו.
תשומת הלב שלה לפרטים הקטנים על כל הגוונים שלהם, והבחירה בזווית התבוננות כל כך מיוחדת, תמיד עושה לי טוב ומשהו פנימי בתוך תוכי מתחיל לחייך.
*
כשנכנסתי לדירה של אמי, חברותיה ישבו כבר מסביב לשולחנות התה ודיברו אחת עם השניה.
מדורת השבט.
את כולן חוץ מאחת זיהיתי מיד.
הזיקנה קפצה עליהן.
כל אחת מיוחדת ושונה מרעותה, ועם זאת, המרחב שהן ייצרו ביחד היה מאוד מוכר לי ופגש את נימי הנימים שלי.
לא נפגשתי איתן שנים.
את חלקן פגשתי בשבעה על אבא שלי אבל אז, לא באמת התבוננתי בהן.
מכיוון שהן ליוו נוף ילדותי, בבת אחת חזרתי אחורה כמו במנהרת הזמן.
הן שיקפו לי בפניהן את הילדה שהייתי,
את הדירה בקומה שלישית ברחוב גור בתל אביב,
כיסאות הקש במרפסת,
הטפט הכתום,
הטלויזיה הגדולה שחיברה בין הסלון לחדר השינה של ההורים,
מיטת הקומתיים והחלון הצר לצידה,
המיית היונים התמידית,
הסורג העגול שבלט החוצה והכניס קצת חוץ לחדר הילדים,
שולחן הפורמייקה הצהוב במטבח הקטן,
החניה מתחת לעמודי הבניין שהפכה למגרש משחקים כל אחר צהריים וריחות חביתה שזרמו אלינו לשם לעת ערב,
יחסי השכנות הטובה,
הרכילות,
ההסתרות,
הסודות שריחפו באויר.
הן שיקפו לי בפניהן
את תמי של אז
ותמי של היום.
כמו לתוך בבושקה
הזרמתי לשתיהן חסד ואהבה.
התישבתי. הספר הדק והירקרק של שיבטה טויו שהיה מונח על רגליי, הרגיש לי כמו עוגן יציב.
הרגשתי איך אהבה גואה בי לאמא שלי ולחברותיה כולן.
עבורי, ההזדמנות לקרוא שירה בצוותא היא הזדמנות פרטית ואינטימית לעצירה – הזדמנות לפתוח פתח למשהו חדש.
כל אחת מנשות החבורה בחרה שיר שדיבר אליה, הקריאה אותו וקצת דיברנו עליו.
ככה בפשטות, נכנסו לסלון הקטנטן שאלות על משמעות החיים, מה באמת חשוב לי, ולמה בכלל כל זה.
היו שירים שפשוט חייכנו ועברנו הלאה אחרי הקריאה בהם, וכאלו שהציתו אש.
השיר על רגעי הנדיבות שצריך לחסוך כי הם יותר חשובים מפנסיה עורר ויכוח.
האותנטיות של שיבטה, ואיתה האופן המדוד והמדויק שבו היא מביאה את הדברים, אפשר לגוונים שונים להתקבל בחדר.
אין אמת אחת.
את השיר שאני הכי אוהבת שמתי בסוף החוברת הדיגיטלית שהכנתי, אבל מישהי החליטה להקריא אותו די בהתחלה. הוא מדבר על כך שהעולם מלא בדברים שיש לתקן.
ואמא שלי?
בחרה להקריא שיר ששום שיחת עומק בעולם לא היתה יכולה להחליף.
מילים / שיבטה טויו ( מתוך "הבוקר בא תמיד" )
מאוחר מדי הבנתי
שמילים שאמרתי בחפזון
הכאיבו לאחר
בלי ששמתי לב לכך
עכשו, כשזה קורה,
אני ממהרת להתבונן פנימה
אל תוך לבי
ואומרת לאותו אדם, "סליחה"
אני מוחקת את עקבות מלותי
ומתקנת אותן בעפרון