חלק א

חלק ב

1.
היום ישבתי עם יעל ספקטור ריין חברתי והשותפה שלי להעברת הידע בקורסים של "איושה". זוהי לנו כבר שנה שלישית שבה אנו עובדות יחד. אנחנו מלמדות תמיכה בהריון ותמיכה באשה אחרי הלידה.
העבודה המשותפת שאנו עושות היא חריש עומק ואחד הדברים המענגים עלי אדמות.
תוך כדי הפגישות אנחנו לומדות אחת על השניה ועל עצמינו. כל אחת משקפת לשניה מזוית התבוננות אחרת את מה שקורה. הכנת התכנים והתשתית למה שאנו רוצות להביא, גם הן קרקע עבור ההתפתחות שלנו.
התהליך הזה, של בניה משותפת נדבך על גבי נדבך משמח ומרגש אותי. אין משהו שיעל ואני מלמדות שלא עברנו אותו בעצמינו, לעיתים ביחד ולעיתים לחוד.
*
היום נפגשנו לשם הורדה לקרקע, לשם גיבוש והכנת התכנים של הקורס שאוטוטו נפתח: עולם ומלואה.
בסוף הפגישה, שהיתה רוויה אהבה וכנות החלטנו להתעכב עוד רגע על מה שיש לנו לתת לתלמידות שלנו ולעולם בכלל. רגע לפני שנפרדנו עד הפעם הבאה, כל אחת אמרה מה השפע שכבר מתקיים בה והשניה הוסיפה על זה.
כשאני סיימתי, יעל הסבה את תשומת ליבי לדבר מעניין.
לפני שהתחלת לדבר, היא אמרה לי, שאלת את עצמך בקול רם: מה יש לי לתת, והלא אנחנו מדברות ומתכווננות לשפע שקיים בנו. לפני שחשבת מה מתקיים בך, חשבת על הנתינה.
עצרתי.

עבורי, הבנות כאלו הן פנינים ואני רוצה להתעכב עליהן.
זו צומת בחירה שיכולה לעבור בלי שקרה כלום ואף אחד לא ישים לב, אבל.
ידעתי שבא לי לשתף את יעל בתהליך שאני עוברת, וגם, שאולי אבין כאן בעוד רמה משהו שיעזור לי ויתמוך אותי בתהליך ההתפתחות שלי.
לא סתם, האוטומט שלי זרק קודם "לתת", אמרתי ליעל ומיד סיפרתי לה על הרומן שלי בעת האחרונה דווקא עם המילה "קבלה".
*
פעם,
חשבתי שלתת זה ערך עליון ושאיתו באה בת בריתו ההקרבה, כי אם אני נותנת, זה בטח יהיה "על חשבוני" ואיכשהו אמצא את עצמי בסוף קורבן. אגיד יותר מזה: ההקרבה נחשבת בתרבות שלנו (היהודית, הישראלית ) ערך חיובי ולכן אנו פועלים גם בשמה, אבל על כך אכתוב פעם אחרת.
לא פעם אמרו לי שהערך נתינה מחובר אלי וזה תמיד היה כיף לשמוע.
אמרו לי גם, בעיקר בבית ההורים, בבית הספר, שאני אמורה לתת כדי לקבל. "תראי, מי שמתנדב ונותן מעצמו תמיד יוצא נתרם מזה, זה שווה בשביל הסיפוק" ועוד כהנה וכהנה. במיילדות פגשתי בעצמי חלק שהיה אוהב לתמוך באחרת כדי לקבל חזרה אהבה והערכה ולעיתים הרגשתי שאני תלויה בזה. לאורך השנים צמח קול שידע להגיד לי שאני לא רוצה לתת באופן כזה שהנתינה עצמה תזין אותי. ממש ממש לא.
הרגשתי את ההבדל. הרגשתי מה קורה לי כשאני נותנת בלי להיות תלויה בקבלת הערכה ואהבה ממושא הנתינה שלי. התחלתי להנות הרבה יותר פשוט מלתת. גיליתי בתוכי עוד ועוד נדיבות.
ידעתי שהאחריות שלי היא למצוא את מקורות ההזנה שלי כדי להתמלא, מקורות שלא יהיו קשורים למה אני נותנת או למי.
אמצא במה להתמלא, יהיה לי מה לתת, וחוזר חלילה.
תהליך על סופי של קבלה ונתינה, קבלה והנחלה.

האִימָּהוּת , המיילדות,
החניכה במרכז לוהאריה לאורך שנים,
לימדו אותי שאם אני לא מקבלת לא יהיה לי מה לתת.

אף אחד לא רוצה אמא מסכנה וקורבנית, מרוקנת,
אף אחת לא רוצה מיילדת שרק נותנת ובא לה למות,
ואף אחד לא רוצה לחיות כאן בידיעה שאם ייתנו לו, זה יבוא על חשבון מישהו אחר.

בעומק שלנו, אנחנו יודעים שדבר תומך דבר, ולא כמו שלימדו אותנו "דבר בא על חשבון דבר",
אבל מדי פעם,
אני אוהבת להזכיר את זה לעצמי.

ההבנה שככל שאני מקבלת, לומדת, מתפתחת, מתעצמת, כל מי שסביבי רק מרוויח, יותר ויותר מתיישבת לי בגוף.
התאים שלי מאותתים לי שהם יודעים זה,
אז למה בכל זאת יש לי עניין עם "קבלה"?
מזה כמה חודשים אני עוסקת בשאלה הזו מכמה זוויות.

אני יודעת שחלק מהסיפור האישי שלי כאן בעולם ארץ הוא קבלה והנחלה. רק לקרוא את צמד המילים הזה ומיד כמו נמזג לתוכי שקט.
אבל מה זה באמת אומר?
ה"הנחלה" מאוד ברורה לי.
הרצון להעביר הלאה ידע, להקנות ערכים, לטפל, לחנוך, רצון לתמוך בבני אדם בתהליכים של שינוי, לעזור להם לגלות את הידע הטמון וצפון בהם…
ממממ…
אבל מה עם קבלה? בדרך כלל אני עוברת עליה ומדלגת כמעט תמיד למילה הקצת פחות מוכרת "הנחלה".
אז רגע.
אז מהי באמת קבלה?
מה זאת אומרת לקבל?
מה אני מסכימה או רוצה לקבל?
ממי?
כשחפרתי והפכתי במילה הזו, גיליתי שזה כלל לא מובן לי וגם אם אני מבינה אני לא בהכרח מכילה את ההבנות.
ראשונה עלתה לי "קבלה עצמית".
אבל מה זה אומר?
לקבל את כל החלקים שלך, אמר לי עדי גוזלן האהוב. כבר ברור לך שכדי להתפתח את רוצה לקבל את החלקים ה"פחות כיפים ויפים שלך", כי זה כאילו "יותר מאתגר" אבל שימי לב שעלייך לקבל גם את החלקים העוצמתיים, החזקים, המאירים.
יכול להיות שאולי לא חשבתי בכלל שאני פחות מקבלת אותם?
האם את פותחת לכולם את ליבך? אני שואלת את עצמי.
דווקא ההבנה הזו, עשתה לי משהו והפילה אסימון מצלצל. בדרך כלל אני משתדלת ל"תקן" את מה שפחות נראה לי, החלקים הפחות יפים וסקסים. אני מנסה לראות אותם (ולא כולם מתגלים לפני עדיין), לקבל אותם, לתת להם יד, לקחת עליהם חסות ואז להתחיל לשנות ולהשתנות. אבל מה עם אלו שדווקא כן "נחשבים" בעיני? האם אותם אני מחבקת לתוכי בשמחה?
אולי גם עליהם יש לי ביקורת? אולי הם מפחידים אותי קצת?
הפעולה האקטיבית הזו: לקבל, הפכה להיות נוכחת בחיי והמשכתי לחקור בה ואותה וזה לא הסתכם רק בחלקים שקיימים בי כמובן.
מה אני רוצה לקבל עוד? מה אני פתוחה באמת לקבל מהעולם? מה מתקבל ואז מכווץ אותי? סוגר אותי? מה מתקבל וגורם לי אושר?
האם אני באמת מוכנה ובשלה לקבל תמיכה? להיות נתמכת בכל הרבדים שלי? ממי כן? ממי לא? למה?
אני חושבת שהחקירה הזו הביאה אותי בסופו של דבר אל הרצון לכתוב.
מחדש.
נזכרתי שהכתיבה, מאפשרת לי לקבל.
הכתיבה מאפשרת לי לדעת עוד דברים עלי ודברים שאני רוצה לחלוק, ויש שפע מזה.
*
אז מה השפע שכבר מתקיים בי? אני כותבת לעצמי, עונה ליעל והיא מוסיפה.
זרימה של קבלה ונתינה, תבוניות, שקט, התחדשות, אהבת השינויים, סקרנות, פתיחות מחשבתית ותודעתית, היזכרות, הגשמה.

2.
המילים, מאז ומעולם, דיברו אלי.
כשלמדתי שירה, ממש בתחילת התאר הראשון, אמרה לנו עופרה יגלין המתרגלת האהובה והמיתולוגית שלי ושל דפנה חברתי, שהעברית היא שפה מקודדת.
כמעט בכל פעם שקראנו שיר פתחנו מילון.

היום, כשיש לי פרספקטיבה גבוהה גם לגבי השפה העברית אני יודעת שזה כל כך עמוק וכל כך נכון. האותיות והמילים ניתנו לנו כדי לספר לנו דברים שלא תמיד נגלה במבט ראשון, בקריאה ראשונה.
אז גם היום,
כשיצאתי מהפגישה עם יעל חשבתי לפתוח מילון כשאגיע הביתה.
כשהגעתי,
המילה קבלה נפתחה לפני קפלים קפלים, קלפים קלפים.
מילה אחת, ארבע אותיות, שפע מדהים של אפשרויות פיענוח, נחות אחת ליד השניה.
בלי לריב, בלי להתחרות זו בזו.
ככה פשוט, בצוותא.

קַבָּלה ( מתוך מילון ספיר )

1. לקיחת דָבר מידי הנותֵן, נטילה: שליח להולכה…שליח לקבּלה (גיטין סב:)
2. אישוּר בִכתב על תַשלוּם: אם בא חתן לכתוב קַבָּלה עליו כנגד אלף דינר (רש"י כתובות סו.); המוכר נתן קבלה לקונה
3. קליטה
4. הַסכָּמה: קַבָּלת דֵעה
5. קביעה (של החלטה)
6. מָסורֶת, תורה שבעל-פה: זה היה קבָּלה בידנו (ספרות ימי הביניים)
7. סִפרי נביאים וכתובים
8. רשוּת כניסה לשם רֵיאָיוֹן או טיפּוּל ביורוקרטי, רפואי וכד'
9. חכירה: הנותן שׂדה קבּלה לגוי (תוספתא דמאי ז, יא)
10. בתקשורת: תהליך של קליטה במחשב של מסר ששודר.
11. כיוון העיר מכה אליה פונה המתפלל המוסלמי (ערבית)
12. שובר כתוב המאשר קבלת סכום כסף במזומן בשטר או בשוק, או סחורות, או פריטים בערך מסוים, אם כתשלום עבור חוב (במלואו או בחלקו) ואם כפיקדון או כנאמנות, לזכות הישות שהפקידה את הכסף או את הפריטים.
13. זֶרם במיסטיקה היהוּדית, ספרות הסודות האלוהיים – חָכַמת הנסתר. הקבלה היא תורה תאוסופית שמטרתה השגת ידע על ההוויה האלוהית, על מבניה השונים ועל היחסים ביניהם.