לא תמיד אהבתי לקרוא.
על לכתוב לא היה מה לדבר.
בכתה ז' בשיעור ספרות התאהבתי לראשונה,
בשני סיפורים קצרים שהיוו עבורי קצה חוט לעולם מקביל.
"מאחורי הגדר" של ביאליק ו "הלבּן" של דבורה בארון לשו אצלי את בצק הפנימיות.

המילים הזרות יצרו גשר בין משפטים רחוקים שכתב מישהו אחר בתקופת חיים אחרת,
למשהו עמוק בתוכי, שאז לא הכרתי ולא היה לו שם.
הם יצרו גשר ביני לביני.

בתיכון, בשיעורי הספרות, התאהבתי בשירה. התאהבתי בשורות הקצרות, בכוונת הנסתרת, בחיבור המיידי אלי.
התאהבתי בזיקוק, בקפסולה שמחזיקה בתוכה הכל.

הדרך משם להבנה שאני רוצה ללמוד ספרות באוניברסיטה היתה קצרה,
אבל הדרך לכתיבה דווקא התארכה.
לא חשבתי על עצמי כיודעת או אוהבת לכתוב.
אוקי אמרתי לעצמי, התאהבתי בקריאה ובעולם הספרות העשיר, אבל עד כאן.
הביקורת העצמית כנראה חיסלה כל אפשרות של כתיבה מראש, וזו אפילו לא הרימה ראש.
זה היה לחלוטין לא מודע. לא יכולתי לראות את זה.
במשך שנים כתבתי פה ושם כי צריך.

פעם ראשונה שהרגשתי שתוך כדי הכתיבה קורה לי משהו, היתה כשהתבקשתי לכתוב על חוויות של מיילדת חדשה לכנס של ארגון המיילדות בשנת 2006.
קרה לי שם משהו עוצמתי – גם בכתיבה של הטקסט וגם אחרי כשבוע בהקראה שלו – ומיהרתי לסגור אותו מאחורי.
בפעם הבאה שהבנתי שקורה לי משהו תוך כדי כתיבה, הייתי כבר בוגרת ובשלה יותר.
שמתי לב.
התחלתי לכתוב בלוג כדי לתאר את המסע של "זכותי ללדת" למען הקמת מרכזי לידה, כי היה לי חשוב לתעד את הימים. הרגשתי שאני עדה למשהו משמעותי, ואף חלק ממנו, והכתיבה לשם התיעוד נראתה לי אמצעי קל ופשוט והכי לא קשורה אלי.
עם הזמן, והפוסטים שהתרבו,
הבנתי שהכתיבה פותחת לי ערוץ נסתר.
זהו ערוץ שיוצר גשר בין מציאות בהירה שבה יש לי המון ידע, יש לי מה להגיד, מה להביא,
לבין מציאות שבה אני ממוסכת, שבה אני חיה באשליה שרק מה שאני רואה קיים.
המשכתי לכתוב.
הייתי מתיישבת במטבח, בטבע, בים, באמצע הליכה ביער, עוצרת בתחנת אוטובוס באמצע נהיגה,
לוקחת קצה חוט,
בדל מחשבה,
ומתחילה להקליד או לכתוב במחברת.
ממש כמו שאני עושה עכשיו.
ברגעים הללו הייתי כותבת על לידה, על חיי, באופן שלא יכולתי לדבר אותם.
הלידה שעטפה את עולמי כמיילדת באותם ימים, היתה עבורי שער לחיים.
הגוף, התאים והאיברים דיברו אלי והיו עבורי מורי דרך.
הנשים, העוברים והתינוקות הראו לי את הכיוון.
הלידות הגבירו אצלי את כפתור האמונה,
את ההבנה שאני כלום ועולם ומלואו.

המשמעות הצמודה למילים היתה נגלית אלי תוך כדי הכתיבה.
חלק ממה שאיפשר לי לעשות את זה וליצור את השפה שלי,
היה ש"בלוג" הוא לא ז'אנר ספרותי.
לא הייתי כפופה לכללים, חוקים,
לדד ליינים.
לא צריכה עורך ומגיהה. לא צריכה שיהיה מושלם.

המשכתי להקשיב לנביעה שבאה מתוכי.
הכתיבה בבלוג, במהלך שלש וחצי שנים, אפשרה לי ללמוד עוד עלי, להתבונן על החיבור בין החוץ לפנים,
ולשגר את זה לעולם.
ומאוד אהבתי את הקשר עם העולם.
אהבתי את התגובות לפוסטים,
אהבתי שהבנתי כל פעם איפה זה נגע באנשים.
הבנתי שככל שאני יותר מתחברת אלי,
המילים שלי יותר מתחברות גם לאחרים.
הגשר שנוצר בכתיבה
ביני לביני
וביני לעולם
היה מיוחד ואותנטי.
לפני הדיון המורחב בבג"ץ בסוגייה "האם לידה היא הליך רפואי", החלטתי לסיים את כתיבת הבלוג,
ולאחרונה, אחרי שנתיים וחצי, התחלתי להרגיש שוב את הרצון המפכה באזור הטבור.
הרצון להתחיל לכתוב שוב,
לפתוח את הערוץ הזה שוב.

ההכרות העצמית והפרספקטיבה, ההקשבה לידיעת הלב, תחושת הבטן והאינטואיציה – מרגיעות אותי ונותנות לי יד אם עולה ספק.
עופר מכין לי את התשתית הטכנולוגית החדשה,
אנחנו מכניסים אליה את כל 72 הפרקים הקודמים,
ואני חושבת כבר על הפרק הראשון, החדש.
השם של הבלוג יישאר כשהיה.
המקום על האדמה שלי השתנה.
כדי להתחדש ולהתאים את הבלוג להיום,
אני מתכננת להקליט כל פוסט ולהגיש אותו גם כתוב וגם מוקלט עם קריצה מוזיקלית בסוף.
הפרפרים בבטן רוקדים ושרים ופתאום אני שמה לב שכבר התחלתי לכתוב.